קרוא וכתוב

כדרכן של פשרות, הסדר הטיעון שנחתם בין הפרקליטות לאורי בלאו לא ירצה אף אחד מהצדדים. לא את המתנגדים להעמדתו לדין – מחמת התקדים המסוכן שנוצר כאן לדעתם מהעמדה לדין של עיתונאי על שביצע את עבודתו – שכן הסדר הטיעון משמעו למעשה הרשעה, על-פי כתב האישום המתוקן שיוגש. (וכדברי בא כוחו, בלאו לא כפר בעובדות שבכתב האישום). ולא את הסוברים, מן הצד השני, שהיה צריך למצות עם בלאו את הדין, שכן ארבעה חודשים עבודות שירות הם סנקציה קלה מאוד.

לא מזמן כתבתי בחיוב על הצעת החוק שנועדה להחריג עיתונאים מסעיף 113ג לחוק העונשין, האוסר על החזקת מסמכים סודיים שלא כדין. התגובות הביקורתיות היו בעיקר שעיתונאים אינם מעל החוק וכי לא ניתן, לא צריך ולא ראוי לסמוך על עיתונאים שיחזיקו מסמכים סודיים. כמה מידידי, לעומת זאת, סברו שאין לשנות את החוק ע”י החרגת עיתונאים אלא פשוט לא להפעיל אותו כלפיהם. בעיני זהו הפתרון הגרוע יותר: מצב שבו חוק הוא "אות מתה" לאורך שנים איננו רצוי. אם החוק לא ראוי – יש לבטל אותו. או לתקן אותו. תמיד יש ליועמ"ש שיקול דעת (אם להעמיד לדין), וזה בסדר. אבל הוא לא תחליף לחוק.‬  עמדתי היתה ונשארה שעיתונאים אינם מעל החוק ושאי אפשר (במובן ראוי) להטיף לשלטון החוק בלי להבין שגם אתה עצמך כפוף לו. כולל לתג המחיר שהוא קובע על הפרתו. לכן במצב החוקי הקיים לא סברתי שניתן לתת לבלאו פטור על התנהגותו שהיתה חמורה באופן מיוחד, כפי שנימק היועמ”ש את החלטתו להגיש נגדו כתב אישום.

אבל פשרה, כאמור, מנסה לרצות את כל הצדדים. וכאן כל אחד קיבל משהו: אלה שקראו להענשתו של בלאו את זה שהוא הועמד לדין. אלה שסברו שמדובר בהפחדה המסוכנת לחופש העיתונות – את הסנקציות הקלות מאוד שהוא יקבל, על פי הסדר הטיעון. ואם מדברים על סנקציות ועל מידה, התמונה (שיוצרה העדיף לא לקבל קרדיט) שווה אלף מילים.

נותרת השאלה היכן ירצה בלאו את עבודות השירות שלו. לו היתה מועצת העיתונות עוסקת ברצינות באתיקה עיתונאית מעבר להליכים משמעתיים פרטניים, או לו גוף אחר היה עושה זאת – הייתי ממליצה שבדיוק שם. נראה שיש צורך דחוף שמר בלאו (ועורכיו שהסתירו אותו כאחרון העבריינים בלונדון), ישתלם באתיקה של מקצועו. בפרט זאת העוסקת בשמירה על חיסיון מקורות.

עוד בנושא:
העיתונאים והחוק
העיתונאים והחוק (2)
מה שהעיתונאים באים איתו
בלאוקם: כמה הערות ראשוניות