המאבק לקיים דקת דומיה לזכר נרצחי אולימפיאדת מינכן בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון – המתקיימת בדיוק 40 שנים לאחר הטבח – נכשל.
יש המגינים על הסירוב להיענות לדרישה מטעמים מקצועיים-ענייניים: טקס הפתיחה אמור לשדר חגיגיות ואינו המקום לתזכורות עגומות. מה לנו שנערבב שמחה ביגון. כאילו אין בכל רגע ורגע בחיינו עירוב כזה. זרימה תמידית ומשתנית. כאילו ניתן, וראוי, להפריד שמחה מצער, אושר מכאב. כאילו בטקסים שאנו עורכים אין עירוב כזה. לא צריך לתרגל מדיטציה בודהיסטית כדי להבין זאת. יהודים יודעים זאת היטב כשבטקס הכלולות הם שוברים כוס, או כשבבית חדש הם מותירים פינה אחת לא מטויחת, לזכר חורבן הבית.
היו שהוסיפו וקבלו על כך שהדרישה הישראלית היא "אתנוצנטרית": ישראל חושבת שכולם צריכים לזכור תמיד מה עשו ליהודים ולהעלות את ירושלים (טוב, מינכן) על ראש שמחתם. או דאגתם. אתם יודעים, היהודים האלה. סליחה, הציונים (לא להחמיץ את הקישור).
המאבק אמנם הובל בידי משפחות הנרצחים וישראל (והצטרפו אליו מדינות נוספות), אבל זהו אות קלון לוועד האולימפי הבינלאומי. חנה ארנדט כתבה על משפט אייכמן כי הפשע העליון של "ההשמדה הפיזית של העם היהודי, היה פשע נגד האנושות שבוצע בגופו של העם היהודי" וכי "רק בחירת הקורבנות, לא טבעו של הפשע, יכלה לנבוע מן ההיסטוריה הארוכה של שנאת יהודים ואנטישמיות". באופן דומה ניתן לומר כי מה שקרה במינכן קרה לישראלים, וממש לא סתם, אבל זה לא קרה "לנו" כארוע ישראלי פנימי. ואין דבר אתנוצנטרי בתביעה לזכור אותו באופן מיוחד משעברו 40 שנה בדיוק. ה"ארוע" קרה באולימפיאדה. ומעבר לזוועה, מנוגד בכל נים לרוח המשחקים ולערכים שהם אמורים לייצג.
מה שמעניין הוא מי בירכו כעת על ההחלטה של הוועד האולימפי. בעיני מי היא איננה כלל החלטה מקצועית-עניינית אלא לחלוטין פוליטית. זהו הוועד האולימפי הפלסטיני. שהעומד בראשו, ג'יבריל ראג'וב, שלח איגרת ברכה לוועד האולימפי הבינ"ל ובה הודה לו על החלטתו.
ומה שמעניין עוד יותר הוא הנימוק:
ספורט הוא גשר לאהבה, איחוד והפצת שלום בין האומות. אסור לו להיות סיבה לפילוג ולהפצת גזענות.
אכן, כל מלה. חבל רק שהפצת הגזענות ארעה ב-1972 במינכן, כש-11 ספורטאים נרצחו. ושמי שמבקשים להזכיר זאת הם אלה המואשמים ב"הפצת גזענות". עולם הפוך כבר אמרנו.
קרוא וכתוב 
אכן טעמים מקצועיים ענייניים – או במילים אחרות, יאללה יאללה מה אתם מכניסים לנו דקה דומייה שתפגום בחסויות?
גיבריל רגוב הוכיח שהוא אידיוט. אבל גם ישראל לא צודקת במאבק הזה.
על דקת הדומיה לזכר הספורטאים הישראלים צריך שעת דומיה על כל הפלסטינים שישראל הרגה במבצע עופרת יצוקה.
קטנוני מאוד מצד מדינת ישראל, ואני שמח מאוד שאומות העולם מפסיקות לתת קרדיט אוטומטית לישראל.
טעות בידך ואני מתנסח בעדינות. ישראל לא רצחה אף ספורטאי פלסטיני בכוונת מכוון בגלל היותו ספורטאי וודאי וודאי שלא במהלך האולימפיאדה ובשטח הכפר האולימפי. מרתיחה הקלות שבה נגזרת כאן גזרה שווה במקום שהיא ממש ממש לא קיימת.
ברור, אין שום הבדל בין מתקפה שהיא חלק מדינמיקה של מלחמה (אמיתית) לבין רצח בדם קר.
צריך שעת דומיה גם על התמימים הצדיקים, שכל מה שרצו היה רק מעט לשמח את הציונים עם רקטות על ביתהם המוגנים לעייפה? שרק רצו לתת להם תירוץ לפגוש את השכנים במקלט השכונתי – בשם הרוח הספורטיבית הבין לאומית, כמובן?
אין שום הבדל, ולו חוט השערה בין פעולה מלחמתית, שנפגעים בה חפים משפע- כבטבעם המצער של מלחמות, לבין רצח בדם קר – שבה המטרה הראשונה היא פגיעה בחפים מפשע.
מצד שני, אפשר להיות לא רק צודק אלא גם חכם.
במקום הפתרון הלעוס והאוטומטי של דקת דומיה, חשבו למשל מה היתה התגובה לו הציעו ש-11 ספורטאים מכל העולם יבצעו איזה מרוץ או מחווה משותפת לזכר הספורטאים שנרצחו. זה היה מבטא את רוח האולימפיאדה באורח חיובי שמצטלם יפה ונחרט בזיכרון, ולא בסגנון המתבכיין שכל כך אופייני לישראל ביחסיה עם האומות.
מצטער, אבל אצלי שמחה לא מתערבבת ביגון. יכול להיות שזה בגלל שאני נכה רגשית, אבל איכשהו אני לא מצליח לדמיין קומדיה שבה, לדוגמה, אחרי שלושים דקות של סלפסטיק מכניסים דקה של סצנת אונס מ"סרט סרבי". בדרך כלל, אם יגון מתערבב עם שמחה אז השמחה עפה מחלון – אבל שוב, יכול להיות שזה רק אני.
הדוגמאות שלך לא טובות כי מדובר בטקסים שחלק שאמור לייצג יגון הפך מזמן לפעולה מכנית ללא משמעות רגשית. גרוע מכך, שבירת הכוס הפכה לשיא הטקס ובציבור הרחב יש לה קונוטציה חיובית בלבד.
האם הייתה רוצה שזה יקרה גם לזכרון הנרצחים?
יש לנו עולם הפוך כבר מזה שנים, עולם בו הקורבנות נקראים "גזעניים" כשהם משיבים למתקיפיהם; עולם בו הטרוריסטים נחשבים לקורבנות; עולם בו בירת ישראל, ירושלים, לפתע פתאום נחשבת לעיר קדושה למוסלמים. האולימפיאדה היתה צריכה לארגן דקת דומיה, כדי להראות לעולם שהמשחקים האולימפיים מראים אוניברסאליות, אהבה ושוויון, ושאין בהם מקום לרציחות ולתת-אנושיות. אין כמו דקת דומיה כדי להראות מסר זה לכל העולם. הועד האולימפי לא עשה זאת כי מי שעומד בראשו תומך בפלסטינאים, ואפילו לא כתב את עיר הבירה של ישראל בדף האולימפיאדה. חד וחלק. זו הסיבה. דקת דומיה אינה התבכיינות, והיא מחווה שהיתה צריך לבוא מטעם האולימפיאדה ולא מצידנו. כאשר בוטלה המחווה הזו – אין לנו אלא להבין שהאנטישמיות ממשיכה, ומעולם לא הפסיקה, ושאנחנו, היהודים והישראלים, אמורים להמשיך בשלנו. בהצלחה לנבחרת!
הצורך הישראלי בדקת דומיה במשחקי 2012, מובן אבל לא לעניין. מי שרצה תזכורת לעולם, קיבל אותה לפני כמה שנים בצורת "מינכן", סרט ספילברג למיליוני צופים. אם מתעקשים דווקא על אזכור באולימפיאדה, אפשר היה להגיע להסכמה חרישית עם הוועד האולימפי שהמשלחת הישראלית תרכין את דגלה לציון הטבח. כל שדרן טלוויזיה היה מציין זאת בשידור חי. משהו אחר לומר על המשלחת שלנו הרי אין, וכך מיליונים בעולם היו מקבלים תזכורת למה שקרה ב-1972. ואם הוועד לא היה מסכים, כי אז היינו צריכים לעשות זאת גם בלי רשות, כמו שני האצנים האמריקאים שהרימו את אגרופיהם במחווה הכוח השחור במשחקי 1968. אפשר לעשות היסטוריה או לאזכר אותה גם בלי דקת הדומיה התקנית.
"גלעדי ושאר ראשי הוועד האולימפי העולמי מתנגדים עשרות שנים להזכרתם של אחד עשר הספורטאים האולימפיים הישראלים שנרצחו במינכן ומשתמשים בשתי טענות מרכזיות – שאסור לערב פוליטיקה באולימפיאדה ושטקס הפתיחה הוא 'עבור החיים – לא המתים'. הטיעון הזה נראה חלול במיוחד אתמול בערב, כשבטקס בלונדון היו לא אזכרה אחת למתים, אלא שתיים. הטקס, שהיה כולו רווי בתודעה היסטורית בריטית, כלל רגע של שתיקה לזכרם של ההרוגים הבריטים בשתי מלחמות העולם ולאחר מכן קטע אמנותי נוגה לזכרם של 52 האזרחים שנרצחו בפיגוע הטרור המשולב על התחבורה הציבורית בלונדון, ב-7 ביולי 2005, פחות מ-24 שעות לאחר שהוכרז שלונדון זכתה לארח את האולימפיאדה. כפי שאמרה השבוע אנקי שפיצר, אלמנת מאמן הסייף אנדי שפיצר, 'הבעלים שלנו פשוט לא באו מהמדינה הנכונה ולא היו בני הדת הנכונה'." הארץ – http://www.haaretz.co.il/sport/london2012/1.1787726