בהפטרה שנקראה אתמול, שבת חזון שלפני תשעה באב, מתומצתת אחת מתביעות הצדק החברתי: “דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה”. לעומת המציאות שעליה הוא קורא תגר: “מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים. (…) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם”.
הסמיכות בין פרשת דברים שעיקרה ירושת הארץ לבין ההפטרה הזאת מחזון ישעיהו, מזכירה לי את רעיונותיו של וולצר ב’יציאת מצרים כמהפכה’: ההבטחה האמיתית, הערובה האמיתית, איננה הארץ אלא הצדק. את ההבטחה יש להבין לא כמתגשמת בזמן ובמקום אלא כמותנית באופן שבו נממש אותה. על כן, כפי שכותב ליבוביץ, נסמכת לפרשת דברים “אחת התוכחות הקשות והנוקבות ביותר שנאמרו לעם ישראל על כשלונו בכל אשר הוטל עליו לעשות, הכשלון שגרר את החורבן”. לא די שנירש את הארץ. השאלה היא איזו חברה נקים בה.
בפרשת דברים יש גם ה’איכה’ של משה: “אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם”. “לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם”. הלקח הוא מנהיגות משותפת: “הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם”. וכדי לבנות מנהיגות עממית, כדי לעשות פוליטיקה מלמטה למעלה, כדי להביא לשינוי, כדי לגייס אנשים למטרה משותפת – צריך סולידריות.
סולידריות לא בונים בשנאה. להבדיל מכעס, שהוא תגובה טבעית לאי-צדק, גם לא מביאים שינוי חברתי חיובי בשנאה.
כבר הרבה זמן שאני רוצה להביא את דבריה של פמה צ’ודרון, בעקבות מה שאני רואה בכל כך הרבה מקומות שבהם אנשים אולי רוצים לעשות את הדבר הנכון, אבל נכשלים בשנאה ובתוקפנות. שעולות ומציפות:
כשאנחנו אוחזים בדעות בתוקפנות, לא משנה, עד כמה צודקת המטרה שלנו, אנחנו פשוט מוסיפים תוקפנות לעולם, והאלימות והכאב גוברים.
שום דבר לא ישתנה בדרך התוקפנות, אומרת צ’ודרון. וכל עוד לא נבין שעלינו להתחיל בעצמנו. ג’ק קורנפילד מצטט לעניין זה את גאנדי:
יש לי רק שלושה אויבים. החביב עלי ביותר, זה שעליו קל ביותר להשפיע, הוא האימפריה הבריטית. האויב השני, העם ההודי, קשה ממנו בהרבה. אבל המתנגד העיקרי שלי הוא אדם בשם מוהנדס ק. גאנדי. עליו ככל הנראה יש לי מעט מאוד השפעה.
תשעה באב – שנאת חינם וגו’ – הוא זמן טוב להתחיל בעצמנו. להפסיק לפזר שנאה מסביב בדרך לכל התביעות הנכונות. לזכור שלא מספיק להחזיק בעמדות הנכונות. מוטב גם לאחוז בהן בדרך הנכונה. אחרת אנחנו רק מוסיפים תוקפנות לעולם.
תזכירו לי מה מחזיק אותי פה (כמה שווה באמת סולידריות)
קרוא וכתוב 
כל כך נכון
יפה מאד.
אהבתי. אי אפשר לפזר אהבה או אמת באמצעות תוקפנות ואגרסיות. מזכיר לי את הדרשה על "צדק צדק תרדוף" שיש לחתור לצדק בדרכים צודקות.
בגדול אני מסכימה איתך שסולידריות לא בונים בשנאה. מצד שני, אני חושבת שיש נטייה להתייפייף כשזה מגיע לשנאה, ולראות בה משהו רע באופן מוחלט וזה בעיניי לא תמיד מוצדק. יש דברים, מצבים, אנשים שראויים לשנאה ולתיעוב. למשל אני שונאת פדופילים, רמאים ושאר סוציופטים. זה נראה לי רגש מאוד בריא. השאלה כמובן מה עושים איתו, איך ואם פועלים על פיו.
כעס הוא רגש טבעי, במובן שהוא מופיע בטבע גם אצל חיות אחרות, ומניע אותם לפעול, בעיקר בצורה של להילחם בחיה אחרת. שנאה, לעומת זאת, היא, לדעתי, רגש שמופיע רק אצל בני אדם. אבל גם היא רגש טבעי שמופיע בעקבות הצטברות של כעס, זעם ואלימות שלא ניתן להם ביטוי בגלל איום או שליטה ע״י מישהו אחר, ולכן שנאה מלווה הרבה פעמים בתחושה של חוסר אונים ואז היא מכרסמת מבפנים וכשהיא מתפרצת היא לרוב מאוד הרסנית. מבחינה זו אכן מי שפועל מתוך התפרצות של שנאה, רק מוסיף למעגל השנאה. אבל אפשר לתעל שנאה, ואז היא יכולה להיות כוח מעצים, להביא לבהירות מחשבה ולמעשים אפקטיביים כנגד האנשים או התופעות שנגדם אנו מתקוממות.