לפני שנים אחדות פנה אלי במייל מישהו שביקש את חוות דעתי בהתלבטות שבה היה שרוי לגבי סירוב לשרת כמילואמיניק. אינני זוכרת בדיוק את הפרטים, אך זכור לי היטב במה פתחתי את תשובתי. אמרתי לו שאני לעולם אינני מייעצת לאדם לסרב, או לעשות פעולה דומה שבה את המחיר ישלם הוא ולא אני. ההמשך היה ניסיון לתת ניתוח שיכול אולי לסייע לו להבהיר לעצמו את ההתלבטות.
נזכרתי בפנייה הזאת, ובעיקר בעמדתי באשר לייעוץ מהקתדרה, כאשר ראיתי את הדיווח על העצומה הקוראת לטייסי חיל האוויר לסרב פקודה להפציץ באירן, אם תתקבל. שבין השאר חתומים עליה אנשי אקדמיה, גם בתחום המשפטים.
הקריאה הפומבית לאנשים לעשות דבר-מה שלא היועצים ישלמו את המחיר הכרוך בו – היא רק אחת הבעיות כאן. ואפילו לא העיקרית שבהן.
לאדם, גם אם הוא חייל, עומדת כעיקרון הזכות להחליט לעצמו (תוך תשלום המחיר) שהוא מסרב, סירוב מצפוני. כשמו כן הוא: עניין של מצפון. אישי. ויש להבחין בין סוגי סירוב. אני נוהגת לומר שמצפון הוא כמו איבר. לכן כאשר מדובר בסירוב הנובע מציות להוראה של מנהיג דתי, למשל, קשה לראות בו ביטוי לחופש המצפון. על כן מובן כי קריאה לאדם אחר לעשות כן היא בעייתית מאוד. אין לומר כי לא יהיו נסיבות קיצוניות שבהן מוצדק יהיה להביע דעה שיש לסרב ולא למלא פקודה. אם הוזכרה לעיל הזכות לסרב בנסיבות מסוימות, הרי יש נסיבות שבהן סירוב הוא חובה: פקודה בלתי-חוקית בעליל היא כמובן הדוגמא הפרדיגמטית.
פקודה להפציץ את מתקני הגרעין של אירן, אם תינתן, איננה פקודה בלתי-חוקית בעליל ואפילו לא פקודה בלתי-חוקית “סתם”. בהנחה שההחלטה על התקיפה תתקבל כנדרש (אחרי דיון ואישור בממשלה) – היא תהיה החלטה דמוקרטית, חוקית, ובסמכות. לא כזאת שאני אוהבת, בלשון המעטה. אישית אני סבורה שזאת תהיה טעות טראגית. של מנהיגות כושלת. בהחלט “החלטה מוטעית והרפתקנית”, כפי שכותבים מנסחי העצומה. אבל דמוקרטיה אין משמעה שכל ההחלטות המתקבלות על ידי נציגי האזרחים מוצאות חן בעיני כולם. להביע דעה, להפעיל לחץ, להפגין נגד הפצצה, לחתום על עצומות שבהן אנו קוראות לממשלה לא לתקוף את אירן – לגיטימי ועוד איך. לקרוא לחיילים לסרב פקודה בנסיבות האלה – לא.
אפשר גם להתפלמס האם התקפה כזאת מתיישבת עם הדין הבינלאומי, ומה משמעות סעיף 51 למגילת האו”ם בהקשר זה, של הגנה עצמית כאשר לא בוצעה כאן התקפה מזוינת נגד ישראל. לדון בהבדלים בין preventive act ל-preemptive act בדיני המלחמה. אפשר להזכיר כי באופן מעניין, דווקא בית הדין הבינלאומי בחוות-דעתו בעניין הגדר קיבל את הדוקטרינה של ההכרח (necessity) שיכול אף הוא להצדיק בנסיבות מסוימות פעולות של מדינה; לא רק הגנה עצמית. זה מעניין אך לא כל כך משנה לעניין. לא רק משום שלא נראה כי ניתן לקבוע נחרצות שפעולה כזאת תהיה הפרה ברורה של הדין הבינלאומי. אלא משום שעיקר העניין בהקשר הנוכחי הוא השאלה עד כמה אנחנו מוכנים לכבד החלטה דמוקרטית של מנהיגות. גם – ובעיקר, יש לומר! – כאשר היא מנוגדת לחלוטין להשקפתנו; גם כשלדעתנו היא אינה אחראית. כי בדיוק כמו עם חופש הביטוי, קל מאוד לתמוך בדמוקרטיה כאשר ההחלטות המתקבלות בה מבטאות בדיוק את עמדתנו.
את הפיד שלי בפייסבוק בשנה האחרונה אפשר לתמצת בשלוש מילים אומללות: “להחליף את העם”. מה לעשות. עד אז, קריאה לטייסי חיל האוויר לסרב פקודה איננה לגיטימית. ואיננה ראויה מוסרית.
עוד בנושא:
סירוב, סרבנות ומצפון
דגל אפור
הסתה, המרדה וולרשטיין
קרוא וכתוב 
מסכים על כל מילה.
מנהיג דתי מהווה מנהיג מצפוני, ולכן ההבחנה שלך בין "סרבנות דתית" ל"סרבונית מצפונית" היא פסולה.
זאת אינה ההבחנה. אלא אם כבר בין סרבנות מצפונית לבין ציות לסמכות חיצונית. בין של מנהיג דתי בין של מנהיג רוחני אחר או מנהיג פוליטי בנסיבות של ציות לסמכות. זה לא אומר שלא קיימת סרבנות מטעמים של אמונה דתית, כמו מטעמים של אמונה אחרת. אבל אם היא נסמכת על הוראה של אדם אחר היא לא תהיה בתחום המצפון. "מנהיג מצפוני"? אי אפשר להנהיג מצפון של אדם אחר. מצפון הוא אישי.
ודוק: גם הזכות הרלוונטית היא "חופש המצפון והדת". ללמדך שהם אינם אותו דבר. אבל אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה כאן כי זאת לא הנקודה המרכזית של הרשימה.
גם כשרב מורה לסרב פקודה אף פעם לא תראי שכל מי שמגדיר עצמו כיהודי דתי מבצע את הוראתו. מי שכן עושה זאת מתוך בחירה אישית שלו לסמוך על רבו כבעל מצפן מוסרי (כל אחד "עושה לו רב").
בדיוק באותו אופן אם זהבה גלאון תקרא לסירוב פקודה לא תראי את כל מצביעי מרצ מסרבים. מי שעושה זאת פועל מתוך בחירה אישית שלו.
לצורך העניין אין שום הבדל בין דת (יהודית / נוצרית / מוסלמית) ששואבת את הצידוק האמוני שלה מאלוהים בשמיים ואנשי הדת הם פרשניו עלי אדמות, לבין הדת הליברלית / הומנית / סוציאליסטית / כל-אידיאולוגיה-אחרת ששואבת את הצידוק האמוני שלה מ"טבע אנושי / זכויות אדם / עיקרון-אוניברסלי-כלשהו" ו"אנשי הרוח" הם נציגיו עלי אדמות.
לדעתי האבחנה בין שני הסוגים של הסרבנות היא קודם כל מתנשאת (אני אינדיבידואל ובוחר בעצמי, הוא רובוט שעושה מה שאומרים לו. שאין רחוק מזה מהמציאות) ויותר מזה – מסוכנת לדמוקרטיה. מדינה החפצה חיים חייבת להתייחס לכל אחד בדיוק באותו אופן. ימין או שמאל, דתי או מצפוני. צודק או טועה.
אני מסכים.
וכמובן ההשוואה המתבקשת:הקריא לסירוב פקודה בעניין פינוי גוש קטיף.
אז, בתקשורת -הקריאה של רבנים מסוימים לסירוב פקודה נחשבה כחתרנות, היום- נראה שסרבנות מצטיירת כ"הצלה של העם מהשלטון הבלתי אחראי".
הידד לקריטריון הכפול.
(לא שיש יותר מדי מה לצפות מהתקשורת. מאכזב שלא צריך אפילו לפתוח את הרדיו או לקרוא את העיתון כדי לדעת מה יהיה כתוב בטורי הדעות ואיך ינוסחו הדיווחים).
מסכימה. תודה על הראייה הצלולה (לא מובן מאליו בתוך ים המלל המתלהם שבו נתקלים ברשת כשרוצים להשכיל בנושאי אקטואליה).
צח, על מה אתה סח, במטותא? איפה אתה רואה תמיכה תקשורתית בסירוב פקודה? התקשורת מדווחת על עצומה, בדיוק כמו שדווחה על קריאות הרבנים.
תמיכה תקשורתית "פוזיטיבית" – לא. מאידך, על קריאות דומות אנשי ימין הוקעו על עמוד הקלון, נדרשו לגנות, להצהיר שלא יעשו כן, להפסיק לקבל משכורות, דובר על פירוק של צה"ל, אובדן הסולידריות וכ'ו
כמה גינויים פורסמו בעקבות הקריאה הנ"ל בעניין איראן?
ואם יתווסף לקריאה פירוט של תכניות המלחמה שהודלפו -החרבת תשתיות אזרחיות באיראן ובהן רשת החשמל- האם אז תדוני בפירוט רב יותר בטענה שמדובר במעשה תוקפנות מובהק?
ושאלה אחרת, הפעם על סירוב ולא על קריאה לסירוב, האם חייל שמסרב להתגייס לצה״ל בגלל הכיבוש פועל לדעתך שלך באופן בלתי חוקי ***ובלתי מוסרי***?
״לעולם אינני מייעצת לאדם לסרב, או לעשות פעולה דומה בה הוא ישלם את המחיר ולא אני״
ברשותך, זה המשפט שאני לוקחת מהפוסט הזה.
מסכים עם ניתוח העמדה הפוליטית, חוקית, ציבורית של בעיית התקיפה האפשרית בעתיד על אתרי הגרעין באיראן, להוציא את קריאתך בשלוש מילים אומללות: “להחליף את העם”. בשבילי העם די בסדר ברוב העניינים כל עוד הוא נותן את מבטחו בשלטון ימין פרקטי שחרט על דיגלו להגן על חיי האזרחים. ישראל צריכה לשמור לעצמה את האופציה להגן על חייה בכוח, בין אם בתקיפה מקדימה (שמטרתה מניעת מתקפה סבירה/בטוחה בעתיד) ובין אם במלחמה שנכפתה עלינו.
אם לא נגיב בכוח, כהצעתך, הרי שבשנה הבאה, עוד 5 שנים, איראן תהיה גרעינית ותוכל לפגוע בישראל באמצעים "חומרים מלוכלכים" דרך הפרוקסי שלה כמו החזבאללה והחמאס, להצר את פעילותה של ישראל לא רק במובן הצבאי אלא גם במובן המדיני והכלכלי וכמובן להפעיל את הנשק הגרעיני (אני לא מקבל את ההנחה שנשק גרעיני ביידי משטר איסלאמיסטי נועד רק להרתעה). במקביל, נשק גרעיני בידי איראן שיעית יעורר מרוץ חימוש גרעיני במדינות הסוניות, כמו סעודיה, מצרים ותורכיה שכבר אמרו את זה במילותיהם, ואולי גם לוב (שהחלה תהליך שנעצר ע"י האמריקאים במהלך פוליטי שקט. הצלחת האמריקאים הסתייעה משום רצונו של קדאפי לליגטימציה במערב ומשום שלוב בלאו הכי נקלעה לקשיים טכנולוגיים), סוריה (לאחר שמצבה הפנימי יחזור למוטב) ומרוקו.
לישראל אסור להשים את יהבה על אף כוח חיצוני שיבוא לעזרתה. האיום האיראני הפוטנציאלי על אירופה ואמריקה אינו מיידי וקיומי, ולכן לוח הזמנים שלהם ארוך יותר. מנגד, המודיעין האיכותי והמעודכן ביותר נמצא בידי ישראל, שחולקת את רובו עם ארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, אילטליה ועוד קצת מדינות. ארה"ב היתה מנותקת מודיעינית ופוליטית מהגרעין האיראני בין 2003 ל-2007 כשהיא טענה שאיראן ירדה מפרוייקט הגרעין. ראינו איך היא טעתה, ומנעה מישראל לייצר קואליציה מערבית נגד איראן כבר לפני 8 או 5 שנים, דבר שהיה יכול להשיג תוצאות חיוביות, בסיכוי נמוך אומנם, מה שבלתי אפשרי כבר היום.
מבחינת תקיפת תשתיות הגרעין האיראני הי ראוי לתקוף אותן לפני שנים, ואם לא אז, אז עכשיו, ואם לא עכשיו אז מחר. אבל אסור לחכות עד מחרתיים, כי המרחק בין כשירותה של איראם היום לבין דלק גרעיני בכמות רלוונטית הוא מרחק קצר בזן, שאותו אפשר לפספס גם אם יש לכאורה מודיעין טוב על איראן.
אני מבינה שזה לא היה ברור שלא רק שלא השמעתי, אלא לגלגתי על הקריאה "להחליף את העם" וקראתי לה אומללה. כי היא לא מגלה הבנה גדולה בדמוקרטיה.
לגבי כל השאר אני לא נכנסת לזה; לא זה נושא הרשימה.
סליחה, נעמה, פשוט לא הבנתי נכון, ולכן נאלצתי להרחיב ולהסביר את עניין פרשנותי "להחליף את עם".
"היא תהיה החלטה דמוקרטית, חוקית, ובסמכות." אז?
קצת נהפכו היוצרות פה, לא? הדמוקרטיה והחוק נועדו לשרת ולהגן עלינו. אם הן עושות את ההפך הן מאבדות את הסמכות שבהן, ואין שום סיבה לציית להן. אני לא נמצאת פה כדי שייצאו לפול החלטות ש"התקבלו כנדרש", אני נמצאת פה כי אני נמצאת פה וכי אני רוצה להמשיך להמצא. בשלום ובשלווה.
וכל עוד אנחנו גרעניים, מן הסתם אירן תתחמש גם היא, מה חשבנו שייקרה? אלימות מובילה לאלימות.
"מובן כי קריאה לאדם אחר לעשות כן היא בעייתית מאוד",גם, לא מובן. אמנם אותם אנשים ישלמו את המחיר על סירובם, אבל אנחנו בנשפשינו וחיינו נשלם את המחיר על אי סירובם. אז לפי ההיגיון הזה אין להם זכות להפציץ את אירן. אם אני כאזרחית מנועה מלכתוב מכתב הקורא לסירוב פקדה והמחיר שהמסרב ישלם בגינו הוא כלא, קל וחומר שאין להם זכות להפציץ אם המחיר שאשלם בגינם הוא החיים שלי.
ובכלל, אולי לך אין זכות לאמר שאין לנו זכות לקרוא לסרב פקודה, כי אנחנו נהיה אלה שנשלם את המחיר אם לא נקרא לסירוב פקודה.
אני מקווה שבאירן ישנם אנשים שקוראים למדענים שלהם לסרב ולא לעסוק בעבודות הכור. אני מקווה גם שאין שם אנשים שקוראים לחדול מהקריאה לסרבנות בשם זכותם של המדענים, המחירים שעליהם לשלם, הדין הבין לאומי ושאר ירקות שאינן רלוונטיות כשהיוצרות נהפכות, וקבלת ההחלטות כנדרש הופכת למטרה.
הממ…
מי אלו ה״עלינו״ שאת כותבת עליהם? ומדוע הם חשובים יותר משאר ה״עלינו״ האחרים שבחרו בממשלה הזאת ובכך הסמיכו אותה לקבל החלטות שלא בהכרח מקובלות עלינו?
או במילים אחרות דמוקרטיה.
עלינו=אותם אנשים שאינם רוצים שנםציץ באירן. קרא שוב את תגובתי, אני מציינת שאלו שתומכים בהפצצה או מקבלים אותה בחוסר אונים כי "דמוקרטיה" לא יותר חשובים ממי שלא, כפי שרומז הפוסט.
ואני מציעה שאת תקראי את הפוסט – וגם תביני אותו, אם אפשר – לפני שאת טוענת למה הוא "רומז".