הבג”צ הבא – בג”צ הסופרים. כך הם (ואיש הרוח אלדד יניב) מאיימים בפנייה ליועמ”ש, בדרישה שנתניהו יצהיר שלא יצא לפעולה באירן ללא אישור הממשלה. אם לא יֵעשה כך עד ה-23.8 הם יפנו לבג”צ. את הידיעה, שחתומה עליה הכתבת לענייני ספרות, אפשר היה לקרוא אמש בלשון עתיד באתר הארץ (“כעשרים סופרים ישלחו מחר [רביעי] מכתב ליועץ המשפטי לממשלה”). מכתב עוד לא נשלח וכבר פורסם. כיאה למכתב שנמענו האמיתי אינו כלל היועמ”ש ולא נתניהו אלא הציבור. טוב, זה זול יותר מאשר לפרסם מודעה (אף כי ההוצאות עלולות לעלות יותר).
בעקבות הידיעה הפנו אותי למאמר מצוין שכתב איתי זיו לפני ימים אחדים על היבט חשוב של התופעה הזאת – המשפטיזציה של הרוח. קודם התבטלה האתיקה הציבורית ורודדה לכדי חוקי/לא חוקי, כביכול כל מה שחוקי הוא תקין וראוי; כעת מתבטלים אנשי רוח בפני הדיסציפלינה המשפטית. כאילו יש צורך בעמוס עוז כדי לחדד הליכי מינהל, כותב זיו. מה שנחשף כאן עוד, הוא מציין בצדק, הוא הייאוש של אותם סופרים מיכולתם להשפיע על השיח הציבורי. באמת, שיכתבו. שישכנעו. מה להם ולקדם-בג”צ?
כדאי להעיר גם על עורכי דין המשתפים פעולה עם המהלכים האלה. במקום להסביר למרשיהם שיש פעולות שמקומן אינו בזירה המשפטית. חלק ממקצועיות היא לדעת מה הם גבולות המקצוע. וזה מצופה מכל איש מקצוע, גם זה המשפטי. פעולות כאלה תורמות לזילות של התחום המשפטי. אפשר גם לעתור בדרישה שבג”צ יבהיר לראש הממשלה שאם וכאשר הוא יפסיד בבחירות – עליו לפנות את כסאו. הבהרות מראש לראש הממשלה שעליו לנהוג כחוק אינן תפקידו של בג”צ ואין שום בסיס משפטי לתביעה כזאת. יש גבול לשימוש במערכת המשפטית כבימה לדיון ציבורי.
לסופרים מוצע, כאמור, לכתוב. להשפיע על כך שבממשלה (שאכן זאת שאמורה לאשר), לא יהיה רוב לתקיפה. במקום לנסות לנהל את המדינה דרך בג”צ. אם הם יגיעו לשם יש לקוות שייזרקו מכל המדרגות. או בלשון משפטית, יידחו על הסף.
קרוא וכתוב 
צודקת.
http://wp.me/pJvpw-hK2
האם קיים עונש כספי על עתירות שווא שאין מקומן בבית דין? אם אין – חבל.
meme-
אני מכיר עורכת דין במגזר הציבורי שצריכה לטפל בעשרות עתירות שווא כנגד המדינה. יש עורכי דין שזו השיטה שלהם: תובע את בית החולים על רשלנות רפואית? תבע גם את המדינה על חוסר פיקוח על בית החולים. ניסית פעם אחת בתביעה של פלוני אלמוני והתביעה נדחתה? לא משנה, נסה שוב בתביעתו של אלמוני פילפלוני. ואז שוב, ושוב ושוב…
כך יוצא שיש עורכי דין שמכלים זמן במתן מענה לכתבי תביעה מופרכים, במקום לעסוק בנושאים כמו חקיקה…
ככה יוצא ששומעים על חוק שתקוע עשר שנים במשרד כזה או אחר- פשוט עורכי הדין עסוקים בין השאר במתן מענה לתביעות מופרכות. זה לא רק הם כמובן, גם בית המשפט עמוס מאותה הסיבה. לעורכי הדין הפרטיים זה לא מפריע, הקליינט רואה שהם עובדים, והם מבחינתם עושים את המקסימים (גם אם מקסימום שהם יודעים שהוא חסר תועלת) כדי שהוא יקבל משהו.
אכן. אם היו קנסות על תביעות שווא אז כנראה שחלק מהעומס על משרדי הממשלה ועל בתי המשפט היה יורד במשהו…
אולי המחשבה היא שאם רק מה שלא-חוקי נחשב לא-מוסרי, אזי התגובה היחידה למעשה לא-מוסרי היא לפסוק בקול רם שהוא גם לא-חוקי.
אללי.
יפה כתבת.
זהו המשך של טשטוש הגבולות: בין הרשויות (שופטים, ממשל, מחוקקים), בין התכנים (ניוז נהפך לבידור, ספרות לקומודוטי), ונגמר בטשטוש האנשים והרעיונות עצמם – שמאל? ימין? מרכז? מוסר? תרבות?
תודה על רשומה מעניינת
אני חרד! אם הסופרים רוצים להיות פוליטקאים והפוליטקאים יהיו סופרים, אז סופה של המדינה קרוב. לצערי סופרים רבים כבר משחקים את תפקיד הפוליטקאי, אבל אין כמעט פוליטקאי שהפך לסופר (חוץ מכמה בודדים. האחרים לוקחים סופר שיכתוב להם את האוטוביוגרפיה). אבל התגברות המגמה הזאת מפחידה.
ישנו עקרון אחד ברור לקשר בין מלחמה לשלום.
אנשי השלום עכשיו מביאים לנו תמיד מלחמה אחר כך, אז למה לא לנסות מלחמה עכשיו ושלום אחר כך?
האם לא מכבודם של הסופרים המכובדים להעמיק קצת יותר בנושא כתיבתם וללמוד את הנושא המסובך בטרם הם מוציאים את טיוטת פשקווילם ברבים?
מצויין. איש הרוח אלדד יניב מתוקף היותו עורך דין מודע אני מניח לדברים שהעלת פה. אלא שלאיש הרוח אלדד יניב כלל לא אכפת להשחית מערכת אחת על מנת לקדם קמפיין חדש. דבר לא השתנה אצל איש הרוח יניב.
מהפוסט עולה רושם שהעיסוק המשפטי בישראל מתמצה ב"חוקי/לא חוקי", ולדעתי הרושם הזה אינו נכון. ראשית, המשפט עצמו כבר אינו דיכוטומי כשהיה, כאשר פסיקת בתי המשפט מכניסה עוד ועוד שיקולים כשיקולים נחוצים ולגיטימים להשפעה על החלטות.
מעבר לכך, במעגל של משפטיזציה בחברה והתפתחות המקום של הייעוץ המשפטי במקביל, יש לא מעט קולות המלינים על כך שבשונה מעבר, הייעוץ המשפטי כיום (במקומות שונים) אינו מתייחס אך ורק לחוקי או לא חוקי אלא גם לשאלות של "ראוי", כלומר, של ערכים.
הביקורת, לדעתי, צריכה להיות מופנית מול התרבות התקשורתית והאוזן הצרכנית קהת החושים, שצריכה שמשהו יהיה "חזק" יותר או "קיצוני" יותר רק כדי להשקיע בו תשומת לב (אולי הביקורת צריכה להיות על כל המידע בו מציפים את הציבור).