יוזמת ה"פשיטה" של גינקולוגים על ברים תל-אביביים כדי "להסביר" ליושבותיהם את הסיכונים שהן נוטלות בהריון מאוחר – ראויה לביקורת שקיבלה. היא מריחה מאג'נדות זרות, של עידוד ילודה ואולי אף אינטרסים כלכליים, ומהווה פגיעה בפרטיות (כן, גם כשהיא מתרחשת במרחב הציבורי ואפילו במיוחד, משום שהיא נוגעת לעניינים שבצנעת הפרט). "צאו לי מהרחם!" קראו המתנגדות.
אבל שלא כמו דברים אחדים שקראתי, אני לא שוללת מתן מידע בנושא לנשים ולא סבורה שעצם העברתו היא פסולה. נשים ממעמד סוציו-אקונומי מסוים חיות היום בתחושה שהכול אפשרי. שילוב של הישגי הפמיניזם (המוגבלים) עם ההתקדמות הטכנולוגית והרפואית. לא סתם היכה מאמרה של אן מארי סלאוטר ב'אטלנטיק' הדים. הוא נעץ סיכה בדיוק בלב הבלון הזה ש"הכול אפשרי" – במקרה ההוא שילוב של קריירה תובענית עם גידול משפחה. ושאל אם לא הגיע הזמן לספר לנשים צעירות את האמת: שזה לא. או לפחות שהמחיר קרוב להיות בלתי-נסבל.
אז כן, גם עם כל הישגי הפמיניזם, נשים עדיין צריכות לתכנן את הרבייה שלהן – אם הן רוצות בה – הרבה יותר מאשר גברים. כי הן מוגבלות יותר בטווח הפוריות שבו היא אפשרית. ונשים היום לא מקבלות מספיק מידע מדויק ועדכני לגבי הקשיים שבהם ייתקלו כשירצו להרות בגיל מאוחר (אחרי שיבססו את הקריירה שלהן); או לגבי הסיכונים שיהיו בהריון מאוחר, להן ואולי גם לעובר. מי שניזונה בעניינים אלה מדיווחים עיתונאיים, מקבלת את הרושם שהיום נשים הרות ויולדות בגיל 45-50 ללא בעיה. איש אינו מספר שם שברוב המקרים האלה מדובר בהריון מתרומת ביצית. ובכל מקרה בטיפולים קשים (שהם עצמם מלווים בסיכון רפואי) ויקרים. עם השלכות שאינן רק רפואיות אלא גם חברתיות. תעשיית הפוריות בישראל משגשגת.
מידע כזה צריך לטעמי להינתן על-ידי גינקולוגים, כשנשים מגיעות אליהן. מידע, לא "הסברה". לא בהנחה שהן רוצות ילדים ולא מתוך שיפוט של בחירת הפציינטית, אלא מתוך בירור רצונה. משהו בסגנון של "אם בדעתך ללדת בשלב כלשהו, דעי ש….". כעת המידע אצלי ואני אעשה בו כרצוני. זוהי המשמעות של בחירה מדעת (informed). שהיא מבוססת על מידע מלא ובדוק. והמידע צריך להינתן. בדיוק כמו שצריך להינתן מידע לגבי סיכונים בריאותיים בהריון ובלידה במקרים מסוימים והגברת סיכונים בכך שהחלטת לא להרות וללדת (יש כאלה, למשל סוגי סרטן מסוימים). זוהי זכותם ואף חובתם של הרופאים לספק אותו.
זה נושא עדין. וקל מאוד לגלוש בו לחדירה לפרטיות (של החלטותינו אודות גופנו וחיינו), הטפה, פטרנליזם או הפחדה שצריך להיזהר מהם. אבל תפקידם של רופאים הוא בין השאר להסביר לנו את ההשלכות הבריאותיות והרפואיות של ההחלטות שלנו. ואני בהחלט מצפה שהם יעשו זאת. ברגישות ובטקט. בחדר הקבלה שלהם, לא בפאב. הגוף שלנו לגמרי שייך לנו. ואנחנו זכאיות לקבל מידע רפואי מלא ומהימן כדי שנוכל לקבל לגביו החלטות מושכלות ולתכנן את חיינו.
אם כבר מדברים על גינקולוגים (לידיעת הממיסטים וגם עיתונאים מסוימים: גינקולוגים ולא גניקולוגים), כמו תמיד צריך להזכיר לנשים ללכת להיבדק. פעם בשנה. רק בריאות.
קרוא וכתוב 
"מידע כזה צריך לטעמי להינתן על-ידי גינקולוגים, כשנשים מגיעות אליהן". לדעתי השלב בו נשים מגיעות לבדיקה אצל גניקולוג עלול להיות מאוחר מידי. אני חייה בארה"ב, ושתי בנותי קבלו שעורי "מין" בבית הספר שניתנו ע"י מורי בריאות מיוחדים שהתמחו בנושא. נכון שהן היו נבוכות מכל הנושא, אבל כהורה המשקיף מהצד עודדתי את הלימוד שנעשה הצורה מקצועית מדהימה. מה גם שזה מנע את הצורך שלנו כהורים לתת את "השיחה" בה צריך היה להפריך את הסיפורים על הדבורים והכרוב.
אבל למה לידע רק נשים? איכות הזרע הגברי מתחילה גם היא להדרדר בשנות ה-30 טה-40, והרבה יותר פגיעה לגורמים חיצוניים (עישון, אלכוהול, סמים) מאשר ביציות, היות ונשים נולדות עם כל מלאי הביציות שלהן, בעוד גברים מנפיקים כל הזמן זרע. פריט מידע זה, למשל, הרבה פחות ידוע גם לנשים וגם לגברחם, אבל לא מדברים על זה, לא בעיתונים, לא בפאבים, ואפילו לא בחדרי הרופא. שלושה ניחושים למה, ושני הראשונים לא נחשבים.
ואגב, גם שיח ה״אפשר/אי אפשר הכל״ מתסכל אותי, בעיקר משום שהוא תמיד סובב סביב הנשים. הסיבה שלנשים יותר קשה היא לא כי הן בהריון 9 חודשים ואז מניקות (או לא) שנתיים, אלא כי חלוקת עבודת הבית עדיין איננה שוויונית (סטטיסטית, נשים נשואות עושות יותר עבודות בית מרווקות, בעוד שאצל גברים זה ההיפך), ומקומות העבודה עדיין בנויים ע״פ סטנדרטים שנקבעו כשהנחת היסוד היתה שכוח העבודה מורכב מגברים שיש להם נשים בבית שמטפלות בכל הדרוש על מנת שהגבר יוכל להקדיש חייו לעבודה, או נשים מהמעמד הנמוך, שלאף אחד לא היה אכפת מה קורה עם הילדים שלהן בזמן שהן נמקות במפעלים.
ביום שחלוקת עבודות הבית תהיה שוויונית, ומקומות עבודה יתגמשו באופן שיאפשר לגברים (ונשים) גם לטפל במשפחה במקביל לעבודה, פתאום נגלה שאפשר גם אפשר ״להשיג הכל״.
אבל כל קמפיין של מודעות הוא, בהגדרה, מחוץ לחדר הרופא. כי אי אפשר להביא למודעות הציבור רק על סמך הביקור המקרי אצל הרופא. לכן הפייסבוק שלי מלא בקמפיין האחרון של האגודה למלחמה בסרטן על נזקי שמש, ולפני כן היה קמפיין לטובת קולונוסקופיה. ואפילו הספקנים תומכי החיסונים מעבירים הרצאות בפאבים (ונדמה לי שבאגודה למלחמה בסרטן היו מעבירים הרצאות בפאבים על נזקי עישון).
מבלי להתייחס לשאלה האם לנדנד לנשים בפאבים זה רעיון אפקטיבי או הזוי, אבל במהות – אי אפשר להגיד לרופא (או לאגודה רפואית), שיעלו מודעות או יעבירו מידע רק למי שמגיע אליהם. אם זה המצב, אף אחד בחיים לא היה שומע על ממוגרפיה, או קולונוסקופיה או קרם הגנה.
גלי, בתור אם חד הורית קרייריסטית שהשיגה דוקטורט לאחרונה אני אומרת שאין שוויון, לא יכול להיות או צריך להיות. גברים לא יולדים והאחריות עלהם היא אחרת, זה לא אומר שהם לא יעזרו או יטלו בנטל.. אבל לא כשוויון, אלא כרצון לבנות ביחד.. ושוב, אני לא חושבת שמערכת לא שיוויונית אומרת מה למעלה ומה למטה, רק שהאחריות היא שונה. גבר לא יכול להניק, אבל אם ההחלטה המשפחתית שהושגה בדו שיח מכובד היא זו שהגבר מאכיל את התינוק במטרנה והאישה יוצאת לעבודה, אז אחלה.. זה מוכיח שאין שיויוניות רק חלוקת תפקידים צודקת שמכבדת את התא המשפחתי.
כן אני מסכימה איתך על החינוך. בגלל זה ציינתי בתגובה הראשונה שלי שהמיידע צריך להנתן בבתי הספר לתלמידים ותלמידות.
לגבי הפאבים, אם לא להתיחס לרעיון עצמו של המיקום, אבל רק לעובדה שהרופאים נגשו רק לנשים (האם זה נכון?) אני מסכימה שזה חוסר פייריות, אבל אם ניגשו לזוגות, זה משנה את התמונה.
בואי נגיד, לצורך הטיעון, שאני בעד עידוד ילודה, ומודאג מאד מהמצב.
האם מאחר שאיני רופא אני לא יכול לנסות ולשכנע נשים ואנשים בעמדותי? לא לכפות, לשכנע.
גלעד: אתה רשאי לשכנע אנשים בעמדתך. לעשות זאת בבר או בית קפה לקהל שבוי של אנשים שבאו למטרה אחרת – לשתות ולאכול – זה בגדר הטרדה וחדירה לפרטיות.
כמו שכתבתי הנושא רגיש במיוחד, כך שאין להתפלא שגם אם תעשה הסברה באמצעים אחרים (כפי שכותבת הדס) – התגובה תהיה: "צא לי מהרחם, זה לא עניינך". כי הגברת הילודה איננה איזו מטרה מופשטת, היא נעשית דרך הגוף של אנשים ודרך החלטות פרטיות שלהם על החיים הפרטיים שלהם. שיש גבול כמה אתה יכול להיכנס אליהם. אתה כמדינה יכול כמובן לעודד במדיניות של תמריצים כלכליים (שצריכה להיות שווה לכל האוכלוסייה… וכדאי גם שתקל על גידול ילדים ועל החיים שלהם גם אח"כ, ולא רק על הבאתם לעולם…). בכל מקרה העברת עובדות רפואיות כמידע שיעמוד לרשות אנשים לצורך קבלת החלטות על חייהם היא עניין אחר, ועל זה כתבתי.
גלי: יש צדק בדבריך בחלק הראשון. עדיין, הירידה בפוריות הגבר עם הגיל איננה משתווה לירידה בפוריות האשה עם הגיל. וזאת נקודה שגם הפמיניזם עם כל הישגיו לא יצליח לשנות… הנקודה של הרשימה כאן היא שלא כל העברת מידע לנשים לגבי העובדה שחלון ההזדמנויות שלהן צר מזה שהן אולי חושבות היא פסולה. לגבי החלק השני: מסכימה לכל מילה. ועד כמה שאני זוכרת את מאמרה של סלאוטר זה בהחלט חלק מרכזי במסר שלה.
[…] בפאב לא, בחדר הרופא – כן (נעמה כרמי, קרוא וכתוב) […]
אם כבר מדברים על גינקולוגים (לידיעת הממיסטים וגם עיתונאים מסוימים: גינקולוגים ולא גניקולוגים), כמו תמיד צריך להזכיר לנשים ללכת להיבדק. פעם בשנה. רק בריאות.
זהו אמנם רק נושא צדדי בפוסט אולם ברצוני להפנות אליו תשומת לב.
מדוע אברי הרבייה של אשה זקוקים לבדיקה שנתית?
האם גם הריאות מוזמנות לבדיקה שנתית? או אולי המעיים?
לעניות דעתי הבדיקה השנתית של אברי הרבייה היא ביטוי של התפישה הטכנולוגית/שובניסטית של מערכת הבריאות הקונבנציונאלית, וכשנשים מסכימות לה בתמימות ("הרי רק רוצים בטובתן ובבריאותן") גם הן וגם התפישה המערכתית נלכדות בתוך הגישה הפטרנליסטית שנושא הפוסט הוא המשכה הישיר.
נשים יכולות ללמוד להכיר את גופן ולהקשיב לשינויים המתחוללים בו ולקחת אחריות על בריאותן. כך יוכלו להשתמש בשרותי הרפואה על פי בחירתן המושכלת, מתוך קשר עם גופן ולא מתוך ניתוק ממנו.
אני מאחלת לך שלא תתגלה אצלך מחלה ממארת או מחלה קשה אחרת בבדיקה השגרתית השנתית. שלולא היא לא היית נשארת בחיים. כדי להיאבק בפטרנליזם (ולעשות דברים אחרים) צריך קודם כל לחיות. להכיר את הגוף ולהקשיב לו – תמיד מומלץ. לא תמיד עוזר, אגב. למרבית הצער.
וכן- גם איברים אחרים "מוזמנים לבדיקה", כשקיימת בדיקה אמינה של רפואה מונעת. אם לא שנתית אז אחת לכמה שנים. העיניים, המעיים, תלוי בגיל.
מי שמוזמן לבדיקה אינם איברים אלא אדם. הסתכלות כזאת – ולא רדוקציה שלה לאיבריה כמו שדווקא את בוחרת לעשות – היא צעד ראשון לגישה הומאנית.
מסכימה איתך לחלוטין. וגם אני די חשדנית לגבי הארגון שמארגן את זה – נשמע שפחות חשובה להן טובת הנשים ויותר עידוד הילודה.
באחת הכתבות שקראתי הגניקולוגים טוענים ש"אנחנו לא יכולים לדבר על זה עם נשים בקליניקה כי עד שהן מגיעות אלינו זה כבר מאוחר מדי". אני לא מצליחה להבין את הטיעון הזה. אשה שמקיימת חיי מין פעילים מגיעה לגניקולוג שלה בתדירות של בין פעם בחודש (מרשם לגלולות) לפעם בשנה (אמצעי מניעה אחרים). וזה אם אנחנו מניחים שאין לה שום דאגות אחרות (ונפוצות) בתחום הזה. בתוך כל הביקורים האלה הרופא לא יכול למצוא 5 דקות בשביל להגיד את המשפט שהצעת, והוא חייב לרוץ איתו לפאבים ולתקשורת?