הדבר העיקרי ואולי היחיד הטוב שניתן לומר על מערכת הבחירות הקרובה, הוא שהיא תהיה קצרה. למגינת לבם של כל גוזרי הקופונים למיניהם. תעשייה שלמה הרי מתפרנסת מבחירות; כולל יחצ”נים, פרסומאים וגם כלי תקשורת, שכידוע חלקם נמצאים לאחרונה במצב לא משהו. אין שום סיבה למערכת בחירות שאורכת יותר משלושה חודשים; וגם את זה אפשר לקצר כמו שיודעים לעשות במדינות אחרות, קצת יותר גדולות (בריטניה, למשל), שבהן מכריזים על בחירות תוך כמה שבועות.
הדבר הפחות טוב הוא ריבוי העבריינים המורשעים שמעוניינים לשוב לפוליטיקה ועלולים לככב במערכת הבחירות הזאת. תאוות הכוח היא כנראה לאו בת כיבוש. הדיון שמתפתח בעקבות זה נחלק, פחות או יותר, בין קינה על המצב, שהחוק כיום מאפשר, לבין הטענה שיש עניינים שיש להעביר למשפט הציבור. ומה אם לא בחירות הוא משפט הציבור? יחליט הציבור האם הוא רוצה להעמיד עליו פרנסים שקופת שרצים תלויה מאחוריהם (יש, כידוע, מי שסברו שזה מומלץ, שלא יתגאו עלינו). הפיזור של העבריינים המורשעים בין המפלגות השונות קצת מקשה, אמנם, על הבחירה במובן של משפט הציבור. אבל עצם הדיון הציבורי שמתקיים על הסוגייה חשוב.
ההבחנה בין חוקי לראוי, בין משפטי לציבורי, שכתבתי עליה רבות בעבר, אכן מתחדדת כאן. החוק מציב מגבלות שונות על הזכות להיבחר. החל מגיל, עבור בעילות פסילה שונות וכלה בעבירות. במשך השנים הוא עבר תיקונים, ששיקפו את המציאות המשתנה. מי האמין פעם שיגישו כתב אישום נגד חבר כנסת או שר, או ראש ממשלה? אלה הסבורים שהמצב הנוכחי, שבו רצים עבריינים מורשעים לכנסת, בין אם משום שלא נגזר עליהם קלון בין אם משום שריצו את עונשם והסתיימה תקופת הצינון הקבועה בחוק, אינו תקין – צריכים לפעול לתיקון החוק. אך כדאי לשים לב לשאלת-העל החשובה: האם החוק צריך לאסור על כל מה שלא ראוי? או שמא, כפי שכתבתי כאן, הפתרון צריך להיות בביסוס נורמות של אתיקה ציבורית. ובהחזרת המושג של ‘לא ייעשה’ לתפקוד בחיים הציבוריים. תהליך חינוכי ופוליטי (ממושך) יותר משהוא משפטי. יש אפשרות להיות שותפה לקינה על המצב, אך להיות חלוקה על הפתרון.
חלק מהמועמדים מתחמשים בחוות דעת משפטיות לגבי כשירותם לרוץ. אחרים “מטילים עבודות שירות” (במעון לנשים מוכות!) על עיתונאית שהעיזה “להשמיץ” אותם בפייסבוק שלה. (אפשר רק לשער מה קרה מאחורי הקלעים של ההסדר הזה). אכן, אין גבול לעזות הפנים: מי שהורשע בעבירת מין (וסעיף 348(ג) לחוק העונשין הוא חלק מסימן ה’ של ‘עבירות מין’), ואף בחר שלא לערער, ילמד אותנו היום הלכות בענייני מוסר.
אבל המקרה שאני רוצה להתמקד בו לרגע הוא דווקא זה של אריה דרעי. החוק מאפשר לו לשוב ולהיבחר. והשאלה שעולה מההתנגדות למועמדותו היא האם יש לאסור על אדם שעבר עבירה, הורשע, ריצה את עונשו ופגה תקופת הצינון שנקבעה בחוק לצורך זה – להתמודד מחדש בבחירות. ביום הכיפורים, כידוע, מתירים לנו להתפלל עם העבריינים. אבל גם בשיטה המשפטית הישראלית קיימת התיישנות. שאומרת שאפילו לא מעמידים אדם לדין על עבירה שביצע לכאורה, אם עבר פרק זמן מסוים. התיישנות (שונה באורכה) קיימת לגבי רוב העבירות, כולל על עבירות חמורות. אפשר להסביר את הרציונאל של התיישנות בכמה אופנים ומכמה זוויות. אך נראה כי נימוק פילוסופי מרכזי שעומד בבסיסה הוא כי אדם משתנה. הוא כבר לא מי שהיה אז. ואנחנו רוצים לתת לו את האפשרות להשתנות. ולתקן. ולהיטיב את דרכיו (רק ללמוד לא להיתפס שוב לא נחשב תיקון, אגב).
כמובן שהתיקון הזה לא חייב להיעשות שוב בעמדת כוח פוליטית. ואת השיקום דרעי לא מוכרח לעשות במסדרונות השלטון. האם דעתי נוחה ממועמדותו? לא. האם היא ראויה? לא. האם אבחר בו? לא ולא. אבל האם צריך לאסור על האפשרות הזאת בחוק, ולאסור על אדם לעולם ועד לשוב לפוליטיקה? יתכן שהתשובה צריכה להשתנות גם בהתאם לעבירה שבה הורשע האדם. אך אינני בטוחה שהיא חיובית באופן נחרץ. או שמא, באמת, ישפוט הציבור.
עוד בנושא:
סמכות וחובה, שחיתות וחפות, התפטרות ובחירות
חזקת החפות והאמון הציבורי
קרוא וכתוב 
להתפלל עם עבריינים – עניין אחד. לבחור בהם כאישי ציבור שינהלו את חייך – עניין אחר לחלוטין. להתפלל עם עבריינים – בסדר, שכן העבריין ואני עומדים לפני אלוהים, ועל אלוהים להחליט לתפילת מי עליו להיענות, ויש צורך לתת לשנינו הזדמנות להכות על חטא. כשזה בא אל החיים הפוליטיים ואל ההנהגה – אם אנחנו בוחרים במי שכבר פשע בעבר, מו הסתם אנחנו ראויים להנהגה שנקבל.
אם האדם השתנה. מה מבטיח שהוא השתנה רק לכיוון אחד? מה הופך את דרעי למועמד כזה לוהט אם הוא כבר לא הדרעי של פעם?
עונש הנו גם וביחוד לשם קביעת דרכי התנהגות בעתיד. נאמר לי כי אם נגעת בכסף לא לך
בבנק שוויצרי לעולם לא תעבוד יותר שם במוסד כספי וגם לא ליד הקופה בכל מוסד אחר.
חזרתו של דרעי לניהול ישראל מושכת עברינים לממשל היכן שבאמת נמצא הכסף הגדול.
האם דרעי החזיר את הכספים שבגין גניבתם נאשם? או עניין הכרטיסים ה"כפולים משולשים"
של אולמרט האם החזיר אולמרט הכספים הכפולים שמשך מתוך אי ידיעה? ומשם כך זוכה.
כלומר ייתכן שפשוט הפשע משתלם באמת. מי אמר שיגלו? מי אמר שהתביעה תצליח?
ואם כבר נמצאת אשם? תמתין ותחזור. לא נעים לחיות בחברה אנושית שנוהגת כך
בפומבי ובקול גדול.
אני בהחלט שותף לדעתך שהחוק לא יכול לתת מענה להכל. אולם לא ברורה לי ההבחנה (אם עשית כזו) בין משפט הציבור לבין ביסוס נורמות של אתיקה ציבורית. אלו שני צדדים של אותו מטבע, כאשר הציבור הוא זה שנקרא לשפוט את אלו שהפרו נורמות של אתיקה. אולם בהסתכלות לאחור, ניתן לראות שהציבור לא שפט "נכון" ו"אילץ" את הרשות השופטת ו/או המחוקקת להתערב – וזה למעשה קיבע עוד יותר את מעגל הקסמים של עודף המשפטיזציה. הרי ניתן לטעון שגם אות הקלון כחלק מגזר הדין משחררת את הציבור מחובתו, כפי שראינו במקרה רמון שחזר מיד לממשלה. וכמובן שגם ניתן לטעון כנגד הקביעה המשפטית שאדם העומד לדין מנוע מלכהן כשר.
עניין נוסף שכדאי לתת עליו את הדעת הוא שיטת הבחירות בישראל. בארה"ב ובבריטניה הציבור בוחר בחירה ישירה גם לפרלמנט, ולא מצביע לרשימה קבועה מראש. ייתכן שגם בגלל זה (גם, בהחלט לא רק) קל שם יותר לציבור לשפוט נורמות של אתיקה מאשר בישראל.
מדוע לא איבד דויד המלך את ממלכתו אף לאחר שני חטאים גדולים?
" אמר רבי יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות שאול? מפני שלא היה בו דופי. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח (=תתגאה) דעתו עליו, אומרים לו: 'חזור לאחוריך'!" חז"ל מצדיקים את מינויו של פרנס שעברו לא נקי, וזאת כדי שיוכל להבין את החלשים ומניעיהם, ולא יהיה נוקשה. לדעתי דרעי ידע שהוא תחת זכוכית מגדלת ולכן קטנים יותר הסיכויים שיפשע שוב. הוא ריצה את עונשו וראוי שקהל בוחריו יוכל לבחור בו שוב.
ליניב שלומות
בעניין ה"קלון". הנה ישבו עורכי דינים מצאו פתרון. הודיע אולמרט לשופטים שלא ניתן ואין צורך להשית עליו קלון בגלל סיבות אלו וכאלו. לאחר פסק הדין, נטול קלון, שינה אולמרט דעתו והנה הוא זך כשלג שלא נקלה מעולם. לפני שנים רבות בארץ רחוקה אמר לי נכרי אוהד ציון. תהיה לכם
מדינה והיא תאבד אחרי זמן קצר, לשאלתי: למה? הושב לי
You will Jew each other to death
ראה את הפועל ג'ו במילונים אנגליים שלא עברו תקינות פוליטית.
לא.ר. שלומות.
דעתי אינה כדעתך. זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ. דרעי יודע שלמרות העבר "קהל בוחריו" בחר בו.
הוא אינו מעוניין בקהל אחר. מעכשיו אם ברצונו לתפקד כפוליטיקאי הוא, כחבר כנסת המשרת גם אותי, כפוף לקהל בוחריו. הוא נתון לסחיטה כמו כל פוליטיקאי שהסחטן סוחט בגין ידע "סודי" שמצוי בידי הסחטן. גם אחרים, שרוצים להכנס לכנסת בכדי לגנוב ולשדוד את המדינה (זה בראייתי הם
רואים זאת אחרת) למדו שישנו קהל בוחרים משמעותי המוכן לבחור בגנבים כחברי כנסת,אם רק
ידאגו לאותו קהל. כל התהליך מצדיק השגת והחזקת דרכון זר, שיהיה.
רני שלום,
ראשית להבהיר שאינני נמנית עם קהל בוחריו של דרעי, אני בעד הצבעה למפלגות גדולות יותר שיכללו בתוכם כוחות/מוחות שונים כפי שנהוג בארה"ב, אבל זה עניין אחר מהעניין בו אנו דנים. אני מסכימה איתך שקהל בטוח של בוחרים (במיוחד מיעוט כלשהו) נוטה היות עיור קצת ביחס למועמדו (מזכיר אהבה שמעוורת) והעיניים המיקרוסקופיות לא יגיעו משם. כוונתי היא שכלל ציבור הבוחרים הכללי הוא שיסתכל עליו ויבחון אותו. הרי ההגשה לדין אינה נתונה רק לקהל בוחריו אלא להפך, לכולנו. אני מאמינה שיש צורך להאמין במערכת המשפטית ששפטה ללא משוא פנים והענישה אותו, או כל אדם אחר שנענש ושילם את הדין כראוי. תוך כדי הכתיבה המושג "סליחה" עולה לי בראש, אבל זה אפילו לא סליחה. הייתי אומרת שסלחתי לו אם לא היה נענש. אבל במקרה של דרעי, ביחס לחוקים הקיימים בארץ, הוא עבר על החוק, נתפס, נענש כראוי ועתה רשאי להמשיך בחייו, וכך הייתי רוצה שינהגו בכל אדם. שאלה נוספת שעולה, אבל אולי היא יכולה להיות נושא לרשומה נוספת, היא רמת האמון שיש לנו במערכת המשפטית. אבל כל עוד אין אחרת יש צורך להאמין בקיים.
מעניין מאוד, אבל מה תהיה עמדתך במקרים היותר קיצוניים שהם לחלוטין לא היפותטיים?
נניח שח"כ (שהוא גם שר, אבל זה לא הכרחי) פעל כדי לקדם את טובת קהל הבוחרים שלו באופן שנקבע שהוא פלילי. נניח, מינויים פוליטיים, או פעילות בניגוד עניינים חריף – שני מקרים שאינם היפותטיים בכלל. נניח, שהוא אכן הורשע, ריצה את עונשו ומבקש לחזור לחיים הציבוריים. במצבים כאלה, מאוד סביר שקהל הבוחרים שלו (שהוא הנהנה מפעולותיו הפליליות) יצביע לו. האם במצב כזה לשאר הציבור לא צריך להיות אפשרות להתגנון מפני אותו אדם? מן הסתם, הרוב לא יצביע לו ויוקיע אותו ציבורית, אבל האם לא צריכה להיות לו גם אפשרות חוקית לחסום ממש את אותו אדם?
אפשר אפילו לקחת דוגמא יותר קיצונית שגם היא לא לגמרי היפותטית, נניח שח"כ מורשע בריגול ממש – אחרי ריצוי עונשו ותום הקלון, ציבור הבוחרים שלו שמרוצה ממעשיו שוב יבחר בו, האם גם כאן לא צריכה להיות דרך לחסום אותו מהתמודדות?
על מי בעצם מדובר, פרט לאריה דרעי? רמון לא צפוי להתמודד בבחירות, אלא רק לבחוש במערכת כדרכו. אולמרט בספק רב, איזה עוד מורשעים יתמודדו? הנגבי?
לסוגייה, אני חושב שאכן אין מקום לאסור בחוק על מי שנשפט והורשע להתמודד על מקום בכנסת. קיומה של זכות כזו, מעבר לנימוק ההתיישנות והשינוי שהעלית, הוא גם מחסום מסוים בפני כוחן של הרשויות. במדינות רבות בעולם, לא בהכרח דיקטטורות, משמשת התביעה כלי פוליטי בידי השלטון – הדרך הבטוחה לסילוקו של איום פוליטי היא העמדתו לדין באשמה כלשהי. כך הדבר בסינגפור (שם כמדומני שוללים את הזכות להיבחר גם על עבירות פעוטות יחסית) וגם במדינות מסוימות באמריקה הלטינית.
אני לא חושב שהפרקליטות בישראל מגישה כתבי אישום מטעמים פוליטיים או שהשופטים מרשיעים מטעמים פוליטיים, אבל אפשרות כזו לסיאוב המערכת קיימת, ואם תתממש מוטב שלפחות תשאר לעבריין שהורשע מטעמים פוליטיים להתמודד בבחירות לאחר ריצוי עונשו.
בקריאה נוספת של הרשומה רציתי להתייחס ל: "תהליך חינוכי ופוליטי (ממושך) יותר משהוא משפטי. יש אפשרות להיות שותפה לקינה על המצב, אך להיות חלוקה על הפתרון." שאלות רבות עלו כשקראתי את הקטע הזה שוב ושוב, רציתי להבין על מי חלה חובת החינוך? על החברה, על בתי המשפט? מהיכן מתחיל התהליך, מבתי הספר האלמנטרים, אוניברסיטאות או אולי מהתקשורת? איך יוצרים מצב בו חברה יכולה להתחנך, ומהם הקריטריונים לחינוך: מתי נוכל לאמר שהחברה היא מחונכת, כאשר רמת הפשיעה תרד, או כאשר העבריינים יתפסו? אין לי תשובות לכל זה, אבל נראה שזו השאלה החשובה שעולה מתקופה שלפני בחירות כאשר כל ה"אמת" יוצאת לאור.