קרוא וכתוב

לפני שש שנים כתבתי על כך שהארץ חגג בעמודו הראשון על טעות שעשה הניו-יורק טיימס. טעות שהטיימס תיקן בכתבת תיקון שפירסם בעמודו הראשון, ובהערת עורך (תת-מדור נפרד המוקדש לתיקונים מיוחדים הדורשים את התייחסות העורך) מיוחדת:

ועכשיו תראו מי טורח לפרסם את הסיפור על השגיאה בעמודו הראשון. העיתון שאצלו אין כלל מדור תיקונים, דוגמת זה המתפרסם בקביעות בניו-יורק טיימס שגם מזמין כמדיניות את הקוראים לשלוח לו תלונות והצעות לגבי הדורש תיקון, הערות שהוא מקבל בברכה, כלשונו. מי שחוגג על השגיאות של הניו-יורק טיימס הוא העיתון שמדי פעם מפרסם "הבהרה" בלשון רפה (מה יש להבהיר, שטעיתם?), לְמה שדורש את הלשון המפורשת "תיקון". העיתון שלא מגיב כלל על הערות תיקון שנשלחות לו לגבי פרטים חשובים ששגה בהם, ואיננו מתקן אותם. העיתון שמן הנסיבות של הפעמים הספורות שבהן כן פירסם "תיקון" אפשר להניח, לא בלי ביסוס, שזה היה בעקבות איומים בתביעות ענק מצד עורכי-דין ידועי שם.
מה היה עושה הארץ אם היה נופל כמו הניו-יורק טיימס? לא יהיה זה מרחיק לכת לשער שלא היינו רואים שם כתבה על כך בעמוד הראשון, או הערת עורך של לנדאו הקובעת כי העיתון היה צריך לבדוק יותר טרם הפרסום, או לפנות לאדם מסוים לקבל את תגובתו, כמו בדוגמא אחרת להערת עורך שפורסמה לאחרונה בניו-יורק טיימס.

אכן, לא מרחיק לכת לשער. כי זה בדיוק מה שעשה הארץ היום, כך מדווחת ולווט, בעמ’ 5.

לא תיקון, לא התנצלות על הטעיית הקוראים. ודאי שלא מאמר תיקון והכאה על חטא של הכותב או של העורך הראשי. “הבהרה”. בעמ’ 5. שלא רק שמתייחסת רק לעניין הכותרת, החשוב אמנם מאוד, אלא עושה גם היא רק חצי עבודה, כפי שמסביר מאמרו של יהודה בן מאיר המתפרסם היום בהארץ. (זה מנהג שם לאפשר את התפקיד הביקורתי לימנים או אקס-ימנים שכותבים במדור הדעות). שלא לדבר על ה”טעויות” האחרות שנפלו בפרשנותו המעוותת והמסלפת של לוי, שכבר כתבתי עליה. נו, אבל הרי אי אפשר להתייחס לכל השגיאות והסילופים שקיבלו כותרת ראשית ב”הבהרה” קטנטונת… היא הנותנת. מעניין, אגב, יהיה לראות מה ה/יתפרסם במהדורה האנגלית. והאם ה”הבהרה” תופיע גם במהדורת האינטרנט…. יש כתמים שאי אפשר להבהיר. בקוסמטיקה זה מאוד מתסכל. בהקשרים אחרים יש כלי יותר חזק: תיקון (מלא!) והתנצלות.

בטור הפרידה שלו כעורך העין השביעית, מזכיר עוזי בנזימן, אחד העיתונאים הטובים שעבדו בהארץ, את המדור ‘איפה טעינו’ שייסד בגיליון הראשון של העין השביעית:

אני מזכיר את המקרה ההוא, היום כשאני כותב את טור הפרידה הזה מתפקיד העורך הראשי של "העין השביעית", כדי לומר לעצמי, ואולי גם לעיתונאים אחרים שמוכנים לשמוע, שקצת ענווה ובקרה עצמית אינן מזיקות בעת ביצוע המלאכה העיתונאית. איננו יודעי-כל, הזחיחות היא מן השטן, והיחס למלה המדווחת צריך להיות כבד ראש. בשורה התחתונה עיתונאים נבחנים באמינותם.

“לשגות זה אנושי (…) עיתונים רציניים מבינים שהנכונות לתקן היא חלק מתג האמינות של העיתון, שהוא הנכס העיקרי של כל כלי-תקשורת”. כתבתי בהמשך אותה רשימה שציטטתי את חלקה בפתיחה.

ולווט כותבת: “אני חושבת שגם לוי צריך לכתוב מאמר תיקון טעויות, ושהוא (יחד עם העורכים שלו) צריכים לעבור הליך משמעתי חמור בעיתון.”. עורכיו. בדרך כלל מי שמאשר את הכותרת הראשית בעיתון, אם לא נותן אותה בעצמו, הוא העורך הראשי.

ואנחנו, ניחוש, לא נראה לא הליך משמעתי, ולא עורך ראשי שהולך הביתה. לא רק כי זאת אינה התרבות העיתונאית בישראל, גם לא בהארץ המתיימר להידמות (או שכבר לא?) לעיתונים שזאת תרבותם. אלא משום שנראה כי הביזיון הזה, בכל קנה מידה עיתונאי, הוא חלק מאג’נדה מכוונת של העיתון.

אני, כמובן, אשמח להתבדות.

עדכון (29.10): גדעון לוי פירסם מאמר בכותרת “טעינו, אבל”. גם באנגלית. ישפטו הקוראים את כתב ההגנה שלו.