קרוא וכתוב

דבר לא נותר כשהיה מאת קיי רדפילד ג'יימיסון. מאנגלית: ענת שפירא. מטר 2011, 168 עמ'

קיי רדפילד ג'יימיסון כתבה ממואר שובר לב על מותו של בן-זוגה והתמודדותה עם האבל על לכתו והיגון על אובדנו. זהו ספרה השלישי של רדפילד ג'יימיסון שאני קוראת, אחרי 'נפש לא שקטה' – סיפורה האישי כחוקרת ומרצה לפסיכולוגיה המתמודדת בעצמה עם מחלת המאניה-דפרסיה, ו'הלילה ממהר לרדת' – על ההתאבדות.  אף כאן חלק מעוצמתו של הספר הוא העירוב בין האישי למקצועי. אך בעיקר, זהו כשרונה ככותבת רגישה ודקת הבעה. המעבירה בכל נים של כתיבתה המדויקת והלירית תשוקה אדירה לחיים וליופיים, יחד עם כאב עמוק הנובע מאותו מקור של אינטנסיביות מועצמת שבה היא חווה את העולם ואת חייה.

רדפילד ג'יימיסון פורשת את סיפורן של 20 שנים משותפות עם בן-זוג, חבר לדרך ועמית למקצוע – ריצ'רד ויאט, מדען ורופא בתחום הנוירופסיכיאטריה, שחקר בעיקר את נושא הסכיזופרניה. ויאט ליווה, תמך בה בשעות קשות ועודד אותה לכתוב את ספרה האישי על מחלתה כאשר התלבטה האם לא תיפגע הקריירה שלה כפסיכולוגית כתוצאה מחשיפה כה אישית של מחלה שהיא לוקה בה בעצמה. זהו גם סיפור ההתמודדות המשותפת שלהם עם מחלתו ועם ידיעת המוות המתקרב, שאף אם הצליחו לדחות אותו מעט הרי היה בלתי-נמנע.

רגישותה המיוחדת הופכת עבורה את ההתנסות הזאת למאיימת ומפחידה במיוחד בפוטנציאל לשוב וליפול, באבלה, למה שהיא מכנה הטירוף שלה. תרומתו הייחודית של הספר הוא בפרק 'אבל ומלנכוליה' (בעקבות פרויד, כמובן); שבו היא מבצעת מה שאפשר לכנות אבחנה מבדלת – גם אותה בדרכה הספרותית הייחודית – בין דיכאון ליגון. כמי שחוותה את שניהם, היא מיטיבה לרדת לדקויות הרגש והכאב שלהם, ולחדד את השוני. "כשמדובר ביגון, המוות הוא הסיבה לכאב. כשמדובר בדיכאון, המוות הוא הפתרון לכאב". ביגון יש הרבה חמלה, סוג של מתיקות לפעמים. הוא רווי כאב אך לא מרוכז בחוסר הטעם. יש בו מקום לתקווה. גם בתוך היגון חשים, קולטים, שמזג האוויר יתבהר. דבר-מה שאי-אפשר להאמין בו בתוך היאוש השחור של הדיכאון. כשאבלים חשים בחסרון חייו של אדם מסוים, כך רדפילד ג'יימיסון, לא של חיי האדם ככלל. "המצב שונה בדיכאון: אי-אפשר להגיע לשורשו של עצב החיים". אף אם לעיתים נקרע לבה לגזרים ביגונה. האפשרות למצוא נחמה, היכולת להתנחם, היא כותבת, היא הבדל מהותי בין יגון לדיכאון. לא תמיד מוצאים את נתיב הנחמה בתוך היגון, אבל כעיקרון הוא קיים, כי מצאנו כיחידים וכחברה דרכים להתמודד עם היגון. "הוא אנושי, עתיק, בלתי נמנע ונחלת הכלל (…) האובדן מוכר, הרגשות מובנים". שהרי המוות, שהוא התגובה לו, הוא תופעה שבני אדם התמודדו אתה, ויצרו דרכים ממוסדות לעשות זאת, משחר האנושות. הדיכאון לעומתו מובן פחות ואנו מתרחקים מן המדוכאים. אם היגון נמצא בלב הקיום האנושי, כדבריה, הרי הדיכאון, כך נראה, הוא סוג של מוות בחיים.

לצד הסיפור האישי המסופר כדרכה באופן נוגע ללב, רדפילד ג'יימיסון חוקרת כאן את מה שהיא מכנה בפתח הדבר לספר הטריטוריה של היגון. שהוא “יצרני ואנושי. הוא יוצר שביל, גם אם מקוטע, שבו יכולים המתאבלים למצוא את דרכם". השביל הזה הוא בין השאר מה שחסר בדיכאון. בתוכו אי אפשר למצוא את הדרך. לא רק שלמרות שרבים הסובלים ממנו היא לא נכבשה ברגליהם באותו אופן, אלא שיש בדיכאון אופל מצמית, חסר כל תקווה, שלא מאפשר ראיית שום שביל.

דברים רבים מסתיימים עבור רדפילד ג'יימיסון, ולעולם לא ישובו עוד. כמו עבור כל מי שאיבד אדם יקר ואהוב. אבל היא חוזרת לחיים. למרות (ואולי מפני) שהיגון לימד אותה שאי אפשר להיאחז באהבה. לכל היותר אפשר לכתוב עליה ספר. החיים ממשיכים. האהבה ממשיכה, בדרכה. והחסד שהיא הביאה עמה נמשך אף הוא.

Kay Radfield Jamison, Nothing Was the Same.

עוד בנושא: אפלה בצהריים
כל ביקורות הספרים