מסמך דיסקין הוא מסמך טורד מנוחה.
השאלות החשובות העיקריות הן כמובן דמותה המצטיירת של ה"הנהגה" שיש לנו, שהיא מעוררת חלחלה.
אבל יש עוד כמה שאלות העולות בשוליו. הנה שלוש.
השאלה הראשונה היא שאלת המוטיבציה. אישית אני מאמינה לדיסקין שהוא מודאג עמוקות וגם שותפה לדאגתו. ומה שהוא מספר מצביע על כך שיש סיבות לדאגה. קשה. זאת המדינה שלנו שמתפוררת לנו בין הידיים שהיא מופקדת בהן. אך מבקריו טוענים שהוא מונע מתסכול אישי. הוא לא מונה לראש המוסד. ועוד יותר מכך: אם זה מה שהוא חושב על הנהגת המדינה, כיצד זה רצה להיות ממונה בידיהם לראש המוסד ולהמשיך לעבוד לצידם?
הקדשתי פעם רשימה שלמה לשאלה מה צריכה להיות עמדתנו כלפי מעשים נכונים הנעשים מן הסיבות הלא נכונות.
כשמדובר במעשים דוגמת זה של דיסקין, דומה כי המבחן החשוב צריך להיות נכונותן של הטענות, לא הסיבות שבעטיין בחר לחשוף אותן, או העיתוי של חשיפתן. כמו, להבדיל, אם בוצעה הטרדה מינית: אין זה משנה לעניין זה, או משנה במידה פחותה, אם משתמשים בזה כדי לחסל חשבונות. גם על זה כתבתי כבר. דרמות פוליטיות שנרקמות סביב עניינים כאלה יכולות כמובן להיות מעניינות, ואף חשובות במידה זו או אחרת, אך אסור שהן תדחוקנה לשוליים את ההטרדה המינית, או את העבירה הראשונית האחרת. השימוש הפוליטי בכך הוא עניין נפרד, וגם אם הסטת הדיון אליו לא נועדה במכוון להמעיט מחומרת העבירה הראשונית, הרי זה בדיוק מה שהיא עושה. ולפעמים לגמרי כן במכוון. לכל התרחשות יכולה להיות יותר מסיבה אחת ובכל דבר אפשר שיתערבו אינטרסים אישיים. הם עדיין לא הופכים את העניין המקורי לאינטרס אישי. והצגתו ככזה בלבד נועדה, בדרך כלל, לשרת עניין אחר וזר (אישי אף הוא לעיתים קרובות), של המציג.
את אותו ניתוח אפשר להחיל גם על המוטיבציה של העיתון המארח את המסמך הזה. העובדה שיש ל’ידיעות אחרונות’ אג'נדה אנטי-נתניהו הנובעת בעיקרה ממניעים כלכליים (האיום מצד 'ישראל היום') – אינה משנה את העובדה שמדובר במסמך שיש הצדקה עיתונאית מובהקת לפרסומו.
השאלה השנייה היא שאלת האמון בין ראש הממשלה ושרים בכירים לבין נושאי תפקידים בכירים במערכת (הביטחון במקרה זה). אמון כזה נדרש ליכולת עבודה משותפת. הוא נסדק קשות שעה שאותם בכירים, לאחר פרישתם, חושפים דברים שונים שנחשפו אליהם. ומשבש את יכולת הפעולה התקינה של המערכת (במידה שנשארה כזאת…). מובן שזה תלוי באילו דברים מדובר. יש עניינים שהאינטרס הציבורי בחשיפתם גובר על האמון שמדובר בו. ודומה שכאלה הם העניינים שעומדים כאן על הפרק. יחד עם זאת לא כדאי לזלזל בו, באמון; ולו משום שתוצאה אפשרית של אובדן האמון הזה הוא שלהבא ה"הנהגה" פשוט תמדר את אותם אנשים. או שתמנה מראש אנשים שנאמנותם האישית לממנים עולה על נאמנותם לאמת שלהם, למקצועיות שלהם ולטובת המדינה על-פי מיטב שיפוטם. דומה שלכך יהיו השלכות חמורות על עבודת המערכת בכלל, ולאור דמותה המצטיירת של ההנהגה המדוברת זה מדאיג אף יותר.
השאלה השלישית מופנית אלינו, הקוראים. האם היינו חושבים מה שאנו חושבים על המסמך הזה ועל ההחלטה לחשוף את הדברים לולא היינו מזדהים בסופו של דבר עם המסר שלו? הייתכן שלו עמדתנו המהותית היתה שונה היינו משיבים אחרת, או למצער בנחרצות אחרת, על השאלות האלו?
החשיפה של דיסקין מחזקת את הדיעה השלילית הרווחת על ביבי וברק (אצל אלה שיש להם דעה שלילית לגביהם).
אבל מה בעצם מגלה דיסקין? שהם אנשים לא נעימים, עם התנהגות מתנשאת ושחצנית ולא מתחשבת? שהם סיגלו מינהגים המאפיינים נובו-רישים, ראשי כנופיות וטייקונים (סיגרים וכוסית משקה חריף). כמה שאנחנו לא אוהבים אנשים כאלה – זה לא פוסל אותם מלהיות בעלי יכולת קבלת החלטות.
ומה לגבי הטענה שהם מעדיפים את האינטרס האישי על פני האינטרס הלאומי אותו הם צריכים לשרת? זה באמת מטריד. אבל , כפי שגם דיסקים כותב, זו תחושה אישית שלו ושל אחרים (שוב, לדעתו), ואי אפשר לאושש אותה – מי יודע מה באמת המניע של ביבי וברק?
אז אני שואל- האם זה מספיק כדי לפסול את שני האנשים הבלתי נסבלים הללו?
לי עצוב שאנחנו בוחרים אנשים בעלי אישיות כזו, הנמשכים למעמי החיים ולמוחצנות כזו.
מה בעצם עוד כל כך מטריד בעדותו של דיסקין?
ניר, נראה לי שהטענות העיקריות בדברי דיסקין הן:
1.ברק נוהג לתזמן מבצעים ע"מ למקסם את הקרדיט האישי. דיסקין לא אומר ש"זו תחושה אישית" אלא רומז ישירות על מבצעים שבהם זה התבצע בפועל.
2. ביבי וברק ניסו לנהל מחטף צבאי (!) תוך עקיפת ההסכמה הממשלתית הנדרשת.
אם הדברים נכונים – זה יותר ממספיק.
תודה על המאמר, הרבה חומר למחשבה המוטרדת
יש בראיון של דיסקין המון "תחושה" – שזה כמובן לא דבר מבוטל – אבל לא הרבה טענות עובדתיות נגד ברק ונתניהו.
וחלק מהטענות העובדתיות אינן נכונות. אחת למשל שצדה את עיני, אומר דיסקין: "קח אפילו את מבצע 'עמוד ענן,' שיכול לשמש כדוגמה למה שיהיה כשנצא למלחמה באיראן. מעין 'מודל רטוב' לפני הדבר האמיתי שעליו ביבי וברק נהגו לדבר השכם והערב עד לפני כחודשיים. אז הנה, יוצאים למבצע שמתחיל בקול ענות גבורה עם הצהרות מפוצצות, עם הבטחות שהמבצע לא ייפסק עד ש… ובסופו של דבר עמדנו ומחאנו כפיים, למי? לכיפת ברזל, שאני באמת מפרגן מכל הלב למפתחיה וללוחמיה, אבל היא לא הפיתרון והתשובה למצב שבו אנחנו מצויים."
ככל הזכור לי היו מעט מאד הצהרות בתחילת המבצע (בניגוד בולט לימי אולמרט). לא הכריזו שנפיל את חמאס, וגם לא שנפסיק את הטילים, אלא הציבו יעד עמום של שיפור הביטחון בדרום.
דעתי על ביביברק זהה לזו של דיסקין אבל אני לא יכול לקבל את התנהגותו. זה מה שאתה חושב? היית צריך להתפטר בזמן אמיתי ובקול רעש גדול ואז היית מוכיח שפיך וליבך שווים ואולי גם גורם להד ציבורי יותר משמעותי. העובדה שרצית להיות ראש המוסד תחת הבוסים האלה מדברת חזק נגדך. זה מזכיר את המקרה של איש משרד החוץ אילן ברוך ששאף להיות שגריר במצרים בשירות ליברמן ורק כאשר מועמדותו ניגפה בפני מועמד אחר הוא החליט לצאת לפנסיה ולתקוף את המדיניות. ככה לא עושים.
הכותרת "מסמך דיסקין" מציבה את העניין במקום שאני לא בטוח שהוא ראוי לו.
אגב-לידיעות אחרונות יש אג'נדה נגד נתניהו עוד מהקדנציה הראשונה שלו הרבה לפני ישראל היום. במישור עובדתי דיסקין אכן לא הוסיף הרבה. דו"ח המבקר בעניין מסמך הרפז שופך אור הרבה יותר ממוקד על איכות הצמרת הפוליטית שלנו וגם הביטחונית.
שר אינו דומה להר-ככל שאתה מתקרב אליו הוא נראה פחות גבוה וזה נכון לגבי בכירים אחרים. לו היה הציבור יודע למשל כמה זמן ומאמץ מקדישים שופטים לעניינים חשובים הוא היה מאבד את רוב האמון שנותר לו במערכת המשפט. לא רצוי לספר לחולים איך באמת מתנהלת מערכת הרפואה ולמשקיעים מה באמת יודעים אלו המופקדים על חסכונותיהם. אנחנו במידה רבה דומים לדמויות בסרטים המצוירים-כל עוד אנחנו לא יודעים שאנחנו תלויים באוויר הכל בסדר וכוח המשיכה אינו רלוונטי. רק שאנחנו מבחינים אנחנו צונחים ומתרסקים.
מעבר לשאלות אלה, צפה ועלתה לה בראשי שאלה טורדת אחרת.
תגובתם של ביבי וברק לדבריו של דיסקין התרכזה בעיקר בעובדה שהאיש השתוקק להמשיך ולעבוד תחתם, ופרסם את הדברים רק בגלל שנפגע מהעובדה שלא קיבל את תפקיד ראש המוסד שאליו התאווה.
גם גבי אשכנזי, מאיר דגן ועוזי ארד זכו להכפשות דומות כאשר פעלו כדיסקין ומתחו ביקורת אופן פעולתו של ביבי (וברק).
העובדה שבעלי תפקידים בכירים אלו מונו על ידי או בתקופתם של ביבי וברק, לא הפריעה לשניים לזרוק עליהם רפש.
אם ביבי וברק אכן צודקים ביחסם המזלזל באנשים שהם מינו, נשאלת השאלה איך מינו?
ואם המינויים אכן היו ראויים בשעתם, באה התגובה ומלמדת שגם ביבי וגם ברק אכן מונעים מאינטרסים אישיים בלבד, ושטובת המדינה או כבודם של קברניטי זרועות הביטחון או בעלי תפקידים בכירים אחרים (ירון זליכה מהאוצר?) חשובים בעיניהם כקליפת השום
באשר לשאלת האמון בין המנהיגים למי שסביבם. בין כך ובין כך גם נתניהו גם ברק נוהגים בחצרניהם, גם כשאינם מינוי אישי, כפי שנוהגים בנמושות בוגדניות חסרות עמוד שדרה מצפוני. קרא ושמע סיפורי מי שעזבו את חצרות השנים במשך השנים ועיתונאים שהודלפו במידע מהעוזבים. אין זה מחויב המציאות ואין זה באותה דרגת חומרה אצל כל המנהיגים כל הזמנים. למשל, סביב דב"ג היו גם (אני מדגיש את הגם) כאלו וגם אנשים אמינים וישרים לפי כל מדד. גם סביב אשכול היו כאלו וכאלו ובודאי סביב גולדה. איש אינו יכול לכנות את ישראל גלילי או את משה שרת בכינויים שיכונו יועצי נתניהו או שר החוץ שזה עכשיו התפטר. במטכ"ל הראשון גם ידין, גם רטנר גם שדה ועוד ודאי שהיו ללא ספק הרבה מעל ברק ואשכנזי כאנשי מצפון ומוסר למרות שגם בודאי לא היו מלאכי מרום. לדעתי מי שכיום בא לשרת בחצרו של נתניהו חשוד מראש על היותו נמושה שכזו וזה רע אך זה נגזר מאופי האיש ולא מסיפורי המדליפים. אם כך הדבר המועיל בראיון של דיסקין מבחינת השכלת ציבור הבוחרים ומשלמי המיסים עולה על המזיק מבחינת איכות המועמדים לשרת בהיכלות השליטים.