ייאמר מיד שהסיפור הזה – של פרסום המייל של נתן אשל שהגיע אל שלי יחימוביץ בטעות – הוא שולי יחסית להתנהגותו של אשל, שבגינה הגיע להסדר טיעון שקיבל תוקף של פסק-דין משמעתי (PDF), על פיו יפרוש מן השירות הממשלתי. ושלה הוסיף חטא על פשע בהכריזו ש"כנראה שלנשים אין בעיה לשקר" (אות מיס פיגי. אמנם קטן על זה, אבל פטור בלא כלום אי אפשר). ואללה? כנראה שלהכחיש שאתה מעורב במו"מ הקואליציוני בעודך מבקש חוות דעת משפטית שתכשיר מעורבות כנ”ל זאת אמת צרופה.
אבל הסיפור הזה עדיין חשוב דיו. ולו רק משום שהזכות לפרטיות היא זכות כה לא מוערכת. במקרה הטוב אנשים לומדים את חשיבותה רק כשרומסים להם אותה. במקרה הפחות הטוב הם מוכנים לוותר עליה גם אז. ובמקרה הגרוע ממש הם בכלל לא מזהים שם בעיה. יש מי שיוסיפו כל מיני הצדקות מרקסיסטיות שמדובר ב"מותרות של בורגנים". ולא כמו שחושבים כמה מידידי הטובים, חשיפת כתובת המייל של אשל בפומבי היא ממש הבעיה הקטנה בסיפור.
בואו נתחיל בתרגיל קטן. כתבתם אי-מייל למישהו, וכעבור מספר ימים אתם מוצאים שהאימייל הזה מפורסם בדף הפייסבוק שלו (זה לא המקרה של יחימוביץ, ומיד נגיע לכך). איך תרגישו? זה כמובן תלוי גם בשאלה מה היה תוכן האימייל. ובכל זאת, אני ארגיש שנפגעה כאן קשות הזכות שלי לפרטיות. ושהמפרסם עשה מעשה שלא ייעשה. מוסרית. תיכף נגיע גם לעניינים המשפטיים. הם (כמעט כמו תמיד בהקשרים האלה), פחות חשובים. כי הנחתי שהאימייל הזה הוא לעיניו בלבד. והנה עיני כל מחטטות במה שכתבתי. הנמען, בעיני, מעל קשות באמוני. מוסרית, לא ראוי לעשות שימוש פומבי בתכתובת גם אם היית נמענה, ללא הסכמת הכותב/ת.
אז מדוע שלי התבלבלה? כי בסטטוס שלה, בעקבות הסערה שעורר הפרסום הראשוני, היא כותבת: "אין בזה דבר פרטי, גם משום שאיני חברה של אשל ומעולם לא היתה בינינו התכתבות 'פרטית'." שלי התבלבלה משום שהתכתובת לא היתה בינה לבין אשל. אשל מיען את האימייל שלו ליועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, ושלי הבינה מיד שהמייל הגיע אליה בטעות. קורה. לכן לא עומדת לה ההגנה שהיא היתה הנמענת של המייל: היא לא. כשאני אומרת הגנה אני מתכוונת לכך שפגיעה בפרטיות מוגדרת בחוק הגנת הפרטיות (הבטחתי), בין השאר (סעיף 2.5 לחוק), כ”העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו; לענין זה, 'כתב' – לרבות מסר אלקטרוני כהגדרתו בחוק חתימה אלקטרונית, התשס"א-2001;". יחימוביץ לא היתה הנמענת של התכתובת.
ויתכן, כמובן, ששלי כלל לא התבלבלה. ואם כבר הגענו לעידן אי-התמימות, אפשר גם לומר כמה מילים על העיתוי שבו בחרה לעשות זאת (היא המתינה עם הפרסום): מוצדק מבחינת הכחשתו של אשל בדבר מעורבותו במו"מ. בעייתי יותר מבחינת הקשיים הפנימיים מבית שכרגע יחימוביץ מתמודדת אִתם. מובן אולי מבחינת הפיק של הנראוּת הציבורית של הפרשה, כשאשל מאיים לתבוע בתביעת דיבה את מי שהעזו לכנות אותו עבריין מין, ואפשר לקטוף קצת דיווידנדים ציבוריים.
לעומת זאת, נראה בהחלט ששלי צודקת בכותבה: "זה לא עניין פרטי. זה עניין מוסרי, לאומי, וציבורי. גם המייל עצמו, שבחרתי לפרסמו, הוא כל דבר חוץ מפרטי, זכותו של הציבור לדעת את תוכנו." הזכות לפרטיות התכתובת איננה מוחלטת, וייתכנו נסיבות שבהן ישנו אינטרס ציבורי (או אחר) המצדיק את חשיפתה. המייל אמנם עדיין פרטי, לא כמו שהיא כותבת, אבל יתכן שזכות הציבור לדעת את תוכנו. כאן בהחלט יכולה לעמוד ליחימוביץ ההגנה בסעיף 18.3 לחוק, הקובעת כי הגנה תהיה אם "בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב".
קרוא וכתוב 
1. האם יש לנו מידע בשאלה האם עו"ד ברנע-פרגו ענתה לדוא"ל מנתן אשל? ואם ענתה, האם נתנה יעוץ משפטי או שמא כתבה "אנא התייעץ בעורך דין פרטי"?
ועבורי, ההצדקה היא אכן שהפרסום בא רק לאחר שאשל איים לתבוע את רויטל מדר. סמיכות הזמנים להחלטה על הליכת מפלגת העבודה לאופוזיציה היא מצערת ומשמעה שלעולם כנראה לא נדע מה היתה באמת הסיבה להחלטה על עיתוי הפרסום.
לפי התקשורת כן:
http://www.haaretz.co.il/news/elections/1.1917196
אוסיף את הקישור בפוסט, תודה.
אני לא רואה את החשיפה הגדולה-אשל יכול היה לפני חודשיים לקבל חוות דעת משפטית ביחס ליכולתו להשתתף במו"מ ולהחליט היום שגם אם הוא מקבל חוות דעת חיובית שהוא לא מעוניין לייצג רשמית את נתניהו במו"מ -אלו שני נושאים שונים ןהחלטות שונות בזמנים שונים. אני גם לא מבין את המסיבה הכללית-אם אשל היה מיועד להשתתף זו לא עובדה שאפשר בכלל להסתיר אותה ואין כלל צורך במייל ובדיון בו ובחשיפתו על מנת להתנגד נמרצות למינויו של אשל.
אכן הזכות לפרטיות היא המבוזה שבזכויות וכמעט לא נאכפת בבתי המשפט. לא הייתי ממליץ לאשל להגיש תביעה אזרחית אבל הייתי מציע לו להגיש תלונה למשטרה ומשאיר ליחימוביץ לטעון לחסינות.
תמיד יש לפגיעות בפרטיות הצדקות שונות ומשונות אם רוצים שהזכות לפרטיות באמת תהיה זכות ממשית שניתן גם לאכוף אותה יש להקים צעקה שהיא מופרת ולדרוש אכיפה. בעצם גם מרשימתך עולה שהזכות הופרה ואת לא מצדיקה אבל אשל ייטיב לעשות אם יסתום את הפה
אין במשפט זכות אם אין סנקציה על הפרתה וזכות היא חסרת משמעות אם אף פעם לא כדאי לאכוף אותה או שלא ניתן מעשית לאכוף אותה.
שאלה הלכתית: האם מותר לפי החוק לפרסם מכתב שאני כתבתי? (כולל שמות הנמענים או הקשורים לתוכן המכתב). תודה.
צדק פואטי, לפגוע בפרטיות של מי שהורשע בפגיעה בפרטיות.
הטבת לנסח את אי הנוחות שהפרסום, כמו גם הסטטוס היהיר שבראשו, עורר בי.
דווקא מי שרואה עצמו פמיניסט ולוחם זכויות אמור להקפיד על נורמות גם כשהוא בצד החזק וה״צודק״
"כנראה שלנשים אין בעיה לשקר".
לעומת זאת, בטוח שלנתן אשל אין בעיה לשקר!
אלי, אולי נתן אשל הוא בכלל אישה ….
וואלה, על זה לא חשבתי…
שלומית ברנע היתה ככל הנראה מעורבת בהסכם שהביא לפרישת אשל משירות המדינה. לכן, כאשר יש שאלה שנוגעת לפרשנות ההסכם, זה הגיוני שהוא יפנה אליה. אין שום דבר בעייתי או ייחודי בכך שעובד מדינה שפרש פונה ליועמש משרדו הקודם בשאלות שנוגעות להסכמים בינו לבין המשרד.
ואם אכן כך הדבר, מה ששלי עשתה זה פגיעה החסיון עו״ד לקוח.
נדמה לי שלי יחימוביץ' נקלעה כאן למילכוד מסויים וזו היתה דרכה להחלץ ממנו.
כי המייל הזה שנשלח ליחימוביץ' הפך אותה, למעשה, לשותפת סוד עם מישהו שלא היה לה עניין להיות שותפת סוד אתו – במיוחד על רקע העובדה, כפי שפורסם, שהמיילים הקודמים ביניהם היו לא ממש מלבבים.
כלומר, שמנקודת מבטה של שלי – היא לא ידעה אם אשל הבחין בשלב כלשהו בטעות שעשה. ואם יש חשש שהבחין, בעוד היא מצידה מתמידה בשתיקה – כי אז נוצרת ביניהם שותפות סוד – דבר שברור שאינה מעוניינת בו – במיוחד, כאמור, על רקע תוכן המיילים הקודמים ביניהם.
שלא לדבר על כך ששותפות הסוד הזו – אם שלי היתה ממשיכה להימנע מפירסום הדבר – היה בה, בשותפות הסוד, כדי לנטרל אותה במידה רבה מלתקוף את אשל על הצטרפותו לצוות המו"מ וכו'.
יוסי, מדוע לא הדליפה לעיתונאי/ת ובכך שומרת על "ידיים נקיות"?
אני לא מבין את הטענות נגד הפנייה לעו"ד ברנע-פרגו, מי שקובע מי יהיה בצוות המו"מ הוא רוה"מ ולו מותר בהחלט להשתמש בשירותיה של היועמ"שית שלו. למה זה כל-כך משנה האם השאלה הופנתה מהמייל של נתן אשל או מהמייל של רוה"מ, בסופו של דבר השאלה היא האם לרוה"מ מותר להעסיק את נתן אשל.
ליאיר:
יש הבדל מהותי מי פונה, כי מרגע שאשל עצמו פונה, הוא כבר מעורב בעניינים שלא ברור שמותר לו להיות מעורב בהם.
אבל הרבה יותר חשוב, וכאן כדאי שכולנו לא נתבלבל: המו"מ הקואליציוני איננו עניין של משרד ראש הממשלה. זהו עניין מפלגתי. נתניהו מנהל משא ומתן כראש הליכוד ולא כראש הממשלה. הניכוס של המנגנון הממשלתי לצרכים מפלגתיים הוא פסול. וזה שבקושי שמים לב לזה – נו, זה מראה על מצבנו.
עשית חסד עם יחימוביץ' במתן הכותרת "שלי התבלבלה". להערכתי היא לא חשבה כלל על האפשרות כי בפרסמה את המייל שלא נועד אליה, היא פוגעת בפרטיות של כותב המייל.
היום היא מצדיקה את המעשה בכך ש"זה לא עניין פרטי. זה עניין מוסרי, לאומי, וציבורי. גם המייל עצמו, שבחרתי לפרסמו, הוא כל דבר חוץ מפרטי, זכותו של הציבור לדעת את תוכנו."
השאלה היא אם יחימוביץ, שהמסמך היה אצלה זמן רב לפני שפרסמה אותו, עשתה את מירב המאמצים על מנת לטפל ב"עניין המוסרי,לאומי וציבורי…" כלומר שאשל לא יהיה חבר בצוות המו"מ הקואליציוני של הליכוד – באופן שלא תפגע בפרטיותו של האיש. מבלי להיכנס לסוגיות משפטיות, דומני שאם הייתה מנסה קודם דרכי פעולה אחרות, וכראש מפלגה גדולה ,יש לה מספיק דרכי פעולה, ופרסום המייל היה נשאר דרך הפעולה האחרונה האפשרית – זה היה נראה אחרת.
אבל שלי בחרה את דרך הפעולה ועכשיו היא צריכה להסביר ,כפי שבאמת עשתה היום בדף הפייסבוק שלה.
וכבר נאמר "או שאתה צודק או שאתה מסביר"…
האם לדעתך, בנסיבות אלה, יש הצדקה לפרסם הדברים?
שירה: אני סבורה שיש כאן עניין ציבורי במידע, שמטה את כף המאזניים לטובת חשיפתו. עם זאת, כפי שמצביע מנחם בתגובתו, השאלה היא האם יחימוביץ ניסתה לטפל בכך בדרכים אחרות, ויש כאלה. ואת זה אנחנו לא יודעים. יחימוביץ לא נידבה את המידע. כך שלא כל "הנסיבות" גלויות לפנינו. השאלה היא גם האם זה בכלל דבר שהיה נשאר בגדר סוד לולא החשיפה שלה. במובן מסוים היא פעלה כאן יותר כעיתונאית מאשר כפוליטיקאית. אף כי בהשהיית הפרסום יש היבט מאוד פוליטי (במובן הרע של המלה). בכל מקרה ההשהיה לא פועלת לטובתה.
כך או כך, ההנמקה שלה בעייתית ומצביעה על אי-הבנה, במקרה הטוב.
חן חן על התשובה.
[…] נעמה כרמי כתבה גם היא בנושא זה – "שלי התבלבלה". […]
פעילות הממשלה ממומנת על ידי האזרחים ולכן זכות הציבור לדעת מה נעשה בכספם ובשמם. לנתן אשל לא עומדת זכות לפרטיות משום שפנה לעובדת מדינה שכל פעולותיה צריכות להיות שקופות וגלויות לעין הציבור ופתוחות לביקורתו. בעצם האקט של משלוח מייל למשרד ממשלתי איבד נתן אשל את הזכות לפרטיות.
לא בדיוק. אם מה שאתה אומר ייושם אז גם שומת המס שאזרחים שולחים למס הכנסה (משרד ממשלתי) תהיה פתוחה וגלויה לכל? תלונות נשים במשטרה (משרד ממשלתי)על הטרדה תהיינה פתוחות וגלויות לכל?
אהבתי ומסכים איתךץ
עד עכשיו בין היחידים שבאמת מצביעים על הבעיתיות בהתנהלות של מי שענה על המכתב. גם אני יכול לשלוח מייל לפרקליט המדינה ולבקש ייעוץ פרטי אבל רוב הסיכויים שלא יענו לי. מי שבחר לענות לו, הוא הבעייתי.
לגבי שלי: איך היא מנהלת את תכתובות המייל שלה? היא יו"ר מפלגה גדולה, אני רוצה לראות את כל המיילים שלה.
מעניין ואפילו די מוזר שאנשים מודרנים עדיין לא הבינו שכתיבת כל דבר ברשת או באימייל כמוהה ככתיבה של גלוית דואר – כל דוור סקרן יכול לקרוא ובמוקדם או מאוחר היא תימצא בדוכנים למימכר גלויות (ישנות או חדשות) וכל העולם יוכל לקרוא את תוכנה.
אני לא יודעת מה אחרים כתבו כאן, אבל אעלה את השאלה 'האם מישהו חשב פה שאולי המכתב לא נשלח בטעות?'
מה הדרכים לפרסם את זה אם לא כך? בין נתק'ה, שולמית ושלי, רק שלי חשפה לציבור עובדות שרצוי שיידע; שני היתר שיחקו בטלפון שבור ב"סודות מדינה". אמרת שהנימוק הראשון שלה שגוי, שכן המייל לא היה מיועד לה; אבל הוא הגיע אליה! מה שיוסי דר כתב על המלכוד יותר מקובל עלי.
בהמשך לתשובותייך לשירה ולמנחם – אז מה אם שלי התנהגה כאן כעיתונאית? האם כפוליטיקאית היא נדרשת לאמות מידה אחרות מאלה הנדרשות מעיתונאי הוגן?
ויתרה מכך – במה שונה הדבר מכל תחקיר מצלמה נסתרת בכלבוטק ודומותיה, שבו המצולם (שברוב המקרים הוא גם ספק-חשוד בעבירה) מנהל שיחה פרטית ואינו מודע לכך שהיא עלולה למצוא את עצמה בפריים-טיים?
כבר אין כוח להתנהלויות האלה. אין אדם אחד נקי בממשל הזה. לא יאומן
[…] שלי התבלבלה (נעמה כרמי, קרוא וכתוב) […]