אני מודה שכשצפיתי לראשונה בנאום הבכורה של ח”כ רות קלדרון (יש עתיד), הרמתי גבה. זה נראה לי זר ומוזר. לא שייך לפרלמנט. מהר מאוד נשביתי בקסם הדברים. הנאום אמנם היה חריג, אך היה בו גם משהו מרענן מאוד. אין לי ספק שאני מעדיפה ח”כיות דוגמת רות קלדרון (וח”כיות וח”כים רבים אחרים שנכנסו לחיים הפוליטיים בבחירות האחרונות), על-פני רוב אלה שישבו במשכן הזה בארבע השנים האחרונות.
נאומה של קלדרון זכה להדים רבים והופץ באופן חסר תקדים במדיה החברתית. גם ביקורת לא איחרה לבוא, וזה בסדר. זה ודאי דבר שאשה פוליטית צריכה להתרגל אליו, כחלק מהדיון הציבורי. אך באופן לא מפתיע, ממש כרגיל (צר לומר), הביקורת משמאל לבשה צורה של סיכול ממוקד צדקני וטהרני, המבקש להרוס כל מי שחושב מילימטר מהמרצפת שלי. יענו: לא אמרת בדיוק מה שאני חושב… במה היא לא הואשמה. התבטלות ורגשי נחיתות (של חילונית מול דתיים), והתעסקות בעיקר עם עצמה הן רק שתי טענות בכתב האישום המפורט. והיא עוד העזה “להתחבר” לדבריו של בנט, ושמחה על שותפות בדברי תורה של היו”ר מש”ס, החצופה. מותר לא לאהוב את הפרשנות שלה. אבל כרגיל, הפרוגרסיווים והמחוכמים בעיניהם-הם מעידים בעיקר על עצמם. ומרוב שהם מתבשמים באוונגרדיות שלהם, אינם חשים שדווקא הם ממחזרים פוליטיקה ישנה ובעיקר בלתי מוצלחת (במובן הפשוט שהיא לא מצליחה להביא את הסחורה. וכדאי מאוד לקרוא בהקשר זה את מאמרו של אילון שוורץ ממכון שחרית). לא ברור מה הרגיז אותם יותר, בדה-קונסטרוקציה שעשו לכל מלה שלה: שהיא ציונית או שהיא הזכירה שהיא חצי בולגרית.
הביקורת היחידה על רות קלדרון שנראית לי רלוונטית היא הדיבור אל יהודים בלבד (דרך התלמוד) בכנסת ישראל. היה בכך סוג של הדרה של מוסלמים ונוצרים. הדיבור על “כולנו” ו”שלנו” בלי לזכור את זה – הוא בעייתי. כל שאר הביקורת, כאמור, היא סוג של התענגות עצמית (שבאופן מעניין, אך שוב לא מפתיע, דווקא קלדרון מואשמת בה). הנאום היה פוליטי לעילא (די לראות את התגובות ברחוב החרדי); והיה בו מעשה פמיניסטי חשוב. (ההתפתחויות המרתקות ביותר בפמיניזם הישראלי קורות, לטעמי, דווקא באורתודוקסיה הדתית. רק שרוב החילונים לא מודעים לכך משום שהם אינם מתעניינים בקהילה הזאת ומדברים עליה מתוך הסטריאוטיפ). ודאי שלא היה בו דבר מתבטל מצד החילוניות אלא להיפך. ומי שכותב כך לא בדיוק הבין (אבל לא בפעם הראשונה ולא רק בעניין זה). גם הדיבור על עצמה לגיטימי לחלוטין – מדובר בנאום הבכורה שלה. שבו אמרה מראש שתציג את עצמה, עולמה ומה שהיא מתכוונת לעשות בכנסת. אסון: יש לה אג’נדה! ו”אנחנו” מוכנים לקבל רק אג’נדה אחת: זאת שלנו.
יישר כוח, חברת הכנסת רות קלדרון.
משום מה לא הצלחתי להטמיע את הנאום מיו-טיוב. אפשר לצפות בו כאן.
קרוא וכתוב 
מסכים איתך לחלוטין. אכן משב רוח מרענן. נאום זהה, לא היה נישא על ידי ח"כ זכר, היה מעורר תגובות אחרות לחלוטין. חלק גדול מהביקורת היה נעלם. מסתבר שגברים, אפילו חילונים או אפיקורסים גמורים, מתקשים כשהם רואים נשים צועדות במדרכה אורתודוכסית שמיועדת לגברים בלבד.
חבל רק שקלדרון לא התייחסה בנאום שלה לבני דתות אחרות בחברה הישראלית, אבל היא אינה שונה בכך במאום מיתר חברי מפלגתה או ממרבית הח"כים האחרים במשכן
מסכימה אתך בכל הסעיפים.
כל מילה נעמה, כל מילה.
השיר של יהודה עמיחי מוקדש לנאורים בעיני עצמם:
"מן המקום שבו
אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב
המקום שבו
אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש
ולחישה תשמע במקום
שבו היה הבית
אשר נחרב"
תודה נעמה. באמת, תודה.
חשוב ביותר. תודה !
לא אהבתי את הנאום שלה במיוחד אבל הטענה על הדרה היא אווילית במיוחד, גם השמאל האתאיסטי מהדיר את הדתיים, ובמדינות אחרות מישהו נניח בפרלמנט הבריטי יגיד משהו שלא בהכרח יכלול את המוסלמים וידבר יותר אל הבריטים הנוצרים, זה ממש לא נורא וזה גם חלק מהדמוקרטיה.
מסכים לחלוטין.
לגבי אי פנייתה לערבים אפשר אולי להתאזן בסערונת שחוללה הישר מדף הפייסבוק בכך ששאלה:"צר מאד היה לי ביציאת חברי הכנסת הערביים לפני שירת 'התקווה', מישהו מכיר מאמצים לתקן את המילים כך שיכילו את כל אזרחי ישראל?"
יפה. תודה.
אני מתקשה להסכים לביקורת שלך. דבר אחד הוא לומר שהיא מייצגת סטייה מהסטטוס קוו העבש הקיים כיום — דבר אליו אני מסכים בלב שלם. דבר שני הוא להכיר רק בסוג ביקורת אחד כענייני; הביקורת על מושג האנחנו.
הבעיה כאן היא שנושא זה שחשוב לך (וצריך להיות חשוב לכולנו) איננו בהכרח ענייני יותר מהטענה שהתבטלות בפני הכמורה והספרות הדתית וחזרה על משל העגלה הריקה הינם פוגעניים עבור בעלי המצפון החופשי, משעתקים את צורות השיח המשעבדות (בוריאציה פסאוודו-משחררת) וממשיכים להצדיק את הרציונל הבסיסי שבבסיס יחסי ההיררכיה בארץ (ומטעם זה, ה"אנחנו" הוא אותו אנחנו שאת מלינה עליו — זה פועל יוצא של התפיסה הבסיסית לא צירוף מקרים).
במילים אחרות, הביקורת שאיננה לרוחך איננה בהכרח משום איסטנסטיות פוליטית, אלא מדובר בנושאים שחשובים באמת ובתמים לאנשים אחרים ממך.
לגבי "הדרת" הערבים מהנאום. השאלה האמיתית היא האם היה בדברים עצמם משהו שיכול לפגוע בהם. האם היו אלה דברים שנוגעים רק ליהודים ולאחרים אין בהם עניין. התשובה לדעתי היא לא. ככל שמנסים "להוסיף נמענים" מקבלים תוכן מעוקר יותר ויותר. טוב שכל אחד יעלה את הדברים הקרובים ללבו, גם אם הם "מקומיים", ובלבד שהם מייצגים ערכים שאפשר לעמוד מאחריהם ולהתכבד בהם
1. צעירים לא מסוגלים להבין את העברית של זלמן וולפובסקי,מרדכי אבישאול,עגנון. הם בטח לא קוראים את עגנון. מי שקורא את עגנון לא צריך את רות קלדרון,מי שלא קורא רות קלדרון לא תעזור לו.
2. תרבות היא אוניברסלית המיסה של באך שייכת לכולם
כרגיל אצלך- חכמה ומתינות גם יחד.
תודה, נעמה. מסכים עם כל מילה.
תודה. הופתעתי ממש לקרוא את כל הביקורות הקטנוניות הללו, במיוחד אחרי שהיה לי כיף לשמוע נאום אינטילגנטי בכנסת.
רק שאלה אחת – היית מבקרת מוסלמי שהיה מצטט מהקוראן על הדרת נוצרים?
ותזכורת – השמאל שונא יהודים, דת, יהדות ונצרות. כל השאר עובר. אז באמת שהביקורת שלהם עליה צפויה ולא ראויה, לדעתי, להתייחסות.
עליהום? לא הגזמנו קצת? הדבר שהכי אהבתי בנאום של קלדרון (שלא התלהבתי ממנו במיוחד) הוא הדיון הרגוע והאינטליגנטי שבא בעקבותיו – בלי עלבונות, עד כמה שראיתי, בלי התלהמות. דיון שהתמודד עם דבריה לכשעצמם, שדן בטיעון שהעלתה ובמסרים שהעבירה. אפשר, כמובן, גם להתווכח עם המסתייגים מדבריה של קלדרון – זה הרי טבעו של דיון. אבל מה שממש לא היה כאן זה עליהום. היה פרץ של התלהבות ראשונית ברשתות החברתיות, שבעקבותיו מספר טקסטים מנומקים ורציניים שניסו לבחון את דבריה באופן ביקורתי. אני באמת לא מבין איך את יכולה להתנגד לעצם קיומם של טקסטים כאלו, ולכנות אותם "עליהום". אפשר להתנגד לתוכנם גם בלי לפסול את עצם קיומם.
או, אם לצטט את מה שכתוב מעל קופסת התגובה: היית יכולה לכתוב תגובה עניינית ומכבדת, ותחת זאת בחרת לתקוף ולהעליב. חבל.
דובי, מי זה "הגזמנו"? למה אתה מדבר אלי בלשון רבים פטרונית? נהפכת לרופא? כבר הנימה המזלזלת הזאת שלך לא עושה לי חשק לענות.
בשום מקום לא התנגדתי ל"עצם קיומם" של טקסטים כאלה, אלא ביקרתי אותם. כן, מותר לבקר גם את המתנגדים. ואני ראיתי תגובות מתלהמות ובעיקר מתחממות בקונסנזוס הפנימי של המרצפת, המשתלח בכל מי שחורג ממנו.
לא תקפתי ולא העלבתי, אלא ביקרתי. ואל תטיף לי מוסר בבלוג שלי. הפוסל במומו פוסל. חבל.
אני לתומי דווקא חשבתי שהשימוש בגוף ראשון רבים זה ההפך מפטרונות – זה הבעת השתתפות. אני רואה אותי ואותך כשייכים לאותו "אנחנו". אבל ניחא. ההתנגדות שלי הייתה ספציפית למילה "עליהום" שעשית בה שימוש בכותרת. אני חושב שהיא מיותרת, ומעיבה על כל שאר הטקסט, משום שהיא מציגה את עצם הביקורת על הנאום של קלדרון כלינץ' ולא כדיון לגיטימי. זה שמותר לבקר את המבקרים ציינתי גם בעצמי, ומובן שזה נכון. אבל, כמו תמיד, גם להביע ביקורת צריך בצורה מכבדת.
כרגיל, הדברים שלך בסלע (למרות שאני מאוד מזדהה עם מה שכתב אורי משגב). הם הזכירו לי דברים שאמר עמוס עוז לארי שביט בריאיון מ-1990 כשנשאל אודות היחסים הלא פשוטים בינו ובין השמאל:
"… קיים גם מרכיב 'חנוך לויני' [בשמאל]. מה זה 'חנוך לויני'? יש איזה דחף אצל אנשים פוליטיים בשמאל לבוא על סיפוקם בכך שהם מדהימים את האמא הפולנייה. מבטאים דבר ככה שהבורגני יתפלץ. וזהו, באים על סיפוקם. עשו 'מלכת אמבטיה'. אבל זו לא פוליטיקה, זה אולי רק סיפוק מיידי של כעס ותסכול. פוליטיקאי לא צריך להרתיח את האנשים שמהססים, הוא צריך להעביר אותם לצדו. במשך שנים רבות, במקום לנהל דיאלוג עם היריבים, השמאל, כולל עבדך הנאמן, בא על סיפוקו בכך שסטר להם על הלחי, הדהים אותם, לעג להם, זעזע אותם, ביזה אותם".
נעמה, אני עוקב אחרי הבלוג שלך באופן קבוע, תודה על פוסטים חכמים ומגרים למחשבה. השם של הפרלמנט בישראל הוא ״הכנסת״ ולא ״כנסת ישראל״ שהוא מונח מדיר בפני עצמו.
לייק חם
אהבתי את הנאום, אבל כבוגר ישיבה לא יכולתי שלא לגחך קלות ממה שקלדרון מגדירה "גמרא".
מכר בפייסבוק תימצת את זה יפה:
"שמתם לב שהקטעים מהגמרא שלומדים בבתי המדרש הפלוראליסטיים ומוסדות דומים הם בדיוק הקטעים שמדלגים עליהם בישיבות, ולהיפך? …
…והאמת צריכה להאמר שרק חלק מזערי מהגמרא נושא את אותו אופי שנושאים הקטעים שלומדים בבתי המדרש הפלוראליסטיים ושות' "
ודו"ק.
מקור:
דברייך יפים. אהבתי גם את הניתוח המעניין של תומר פרסיקו
http://tomerpersico.com/2013/02/27/calderon_speec/