החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לא לפתוח בחקירה על תלונה נגד שופט מכהן בגין הכאה לכאורה של ילדיו – או לפחות השהיית ההחלטה במשך שלוש שנים – הניבה קריאות לוינשטיין להתפטר. דומה שהיה כאן איזה קש ששבר את גב הגמל. כמה נרפות אפשר לסבול מצד הגורם שהוא גם ממונה על אכיפת החוק במדינה. על פרשת השופט אעיר בסוף שתי הערות, אבל האמת היא שוינשטיין צריך ללכת הביתה מסיבה אחרת לגמרי.
היועמ”ש לא יכול להישאר בתפקידו כאשר אשתו מועמדת לדין על העסקה לא חוקית של מהגר עבודה בעבודות הבית. ביתה של משפחת וינשטיין. סיפור דומה כבר היה עם אהוד ברק, שאף הוא התחבא מאחורי הסינר של אשתו. אז כתבתי:
הפעם אהוד לא ברח. הוא סתם מסתתר. מאחורי הסינר של אשתו. שרק היא מוזכרת כמי שאולי תואשם בהעסקה לא חוקית. מה, אהוד לא העסיק אותה? זאת לא רק ההתנערות מאחריות האופיינית לו בפרט ולפוליטיקאים בכלל. זאת לא רק העמדת האשה בחזית, כמגן (נתניהו עשה מזה לא קריירה אחת אלא שתיים). זאת גם ההנחה הברורה, שלא קוראים עליה תגר, שהעסקת עוזרת בית ואחזקת הבית בכלל – הוא תפקידה של האשה. אם היא רוצה לצאת לעבוד היא צריכה למצוא אשה מחליפה. שתנקה ותטפל בילדים.
לא אתייחס הפעם לצד המביש הזה, של זריקת האחריות על האשה (ונכונותה לקחת אותה על עצמה, כחלק מתרומתה למשק הבית המשותף; אופס, סליחה, לקריירה החשובה של בן זוגה). ולא כי הוא לא חשוב. אלא משום שמה שצריך לומר הפעם הוא אחר: כיצד יכול אדם לאכוף את החוק במדינה אם אינו מסוגל לאכוף אותו בביתו? משק הבית של משפחת וינשטיין הוא משותף. וכך גם האחריות למה שקורה בו. ולמי שנוהג שלא כחוק בביתו אין שום סמכות מוסרית להשליט את שלטון החוק במדינה. ארה”ב ידעה כבר התפטרויות לא מעטות על גילוי כזה בדיוק, של שרים או פוליטיקאים בכירים. לא רק שוינשטיין לא עושה סימנים בכיוון, אלא שדווקא הפרשה הזאת עוברת לו בשקט ציבורי מפתיע.
פעם מקובל היה כי השליט אינו כפוף לחוק. Princeps legibus solutus est. או אם תרצו ממקורותינו (אני מקווה שמותר לצטט מהם): “פרא בסיליוס או נומוס או גריפיס. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה, רצה – מקיימה, רצו [רצה] – אחרים מקיימים אותה.”
נוהג זה עבר מן העולם הדמוקרטי המודרני. הרעיון המרכזי של שלטון החוק הוא שכולם כפופים לו. אבל האזרחים הפשוטים היו תמיד. החידוש הוא שגם הרשויות. גם שליטים, גם שופטים. הנרפות של וינשטיין בפרשת השופט שערורייתית. אבל בעיקר, הוא לא יכול להיות אחראי לשום דבר שקשור לשלטון החוק כשאשתו עומדת לדין על עבירה שבוצעה במשק הבית המשותף שלהם. וינשטיין צריך ללכת הביתה.
*
הבטחתי שתי הערות בפרשת השופט החשוד:
לאיסור על פרסום שמו אין דבר עם "צנזורה", שבאינטרנט ששים כל כך להפר. החיסיון (על-פי חוק) נובע מהגנה על קטינים. איפוק הוא מידה טובה, ויש נסיבות שבהן הוא נדרש במיוחד.
לא פחות מפריע שחלקים גדולים בתקשורת מציגים אותו כ"שופט המכה" או כ"שופט שנהג להכות את ילדיו". אולי כדאי להזכיר להם שהוא עדיין בבחינת חשוד ואפילו שופטים נהנים מחזקת החפות. בדיוק בשביל זה נחוצה חקירה.
קרוא וכתוב 
חותמת על כל מילה ומילה!!!
ומה שיותר חמור הוא, שהמערכת מאפשרת לו להתחמק מכך, במקום לתבוע גם אותו: שיעמוד לדין וינסה להוכיח – על דוכן העדים, בשבועה – שהוא לא ידע מה מתרחש בביתו.
אדם מן השורה לא היה מקבל פטור כזה כל כך מהר….
ואני זוכר את דברי השבח שחלק יאיר לפיד לויינשטיין. הסיבה: הוא התאגרף איתו וראה כיצד ויינשטיין מסתער קדימה ברגע שהוא מזהה פירצה בהגנת היריב. אז עכשיו אנחנו יודעים כמה לפיד באמת מבין וכמה שגוי להסיק מסקנה לגבי תחום אחד מתחום שונה לגמרי.
מחשבות בשולי הדברים:
היחסים בין החוק לעובדים הזרים הם קפריזיים מאוד. אדם יכול ליהפך מעובד חוקי לעובד בלתי חוקי באופן גחמני וחסר היגיון וצדק. לכן, העסקה של עובד זר ללא היתר היא לא מעשה בלתי מוסרי אלא מעשה חסר יושרה כשמבצע אותו האדם האמון על החוק. בשביל רוב הציבור זו עבירה חסרת משמעות, ואשמתם של ויינשטיין וברק היא שלא ניצלו את השפעתם כדי לשנות את החוק, ולא בעצם ההעסקה של אישה שזקוקה לפרנסה.
שנית, יש יסוד סביר להניח שהיה ביחסי העובדת-מעבידים הללו יסוד נצלני ולא צודק – כמו שקיים תמיד ביחסים שבין ישראלים לעובדיהם נטולי הרישיון, התלויים בהם ולרוב מקבלים שכר נמוך מהמקובל. זה לא הפרופיל המוסרי שהיינו רוצים לאנשי הציבור שלנו, אבל כאן כבר אין שום הפתעה.