קרוא וכתוב

היבט מסוים וחשוב של יושרה הוא לפעול על פי העקרונות שלהם את מטיפה. כך, ממי שמדבר נגד אלימות מצופה לא להכות את ילדיו; מארגון זכויות אדם שמטיף למדינה כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים – לא לקבל אמירות בתוכו שיש מטרות שכן מקדשות את האמצעים; ממי שמציג עצמו כבעל אג’נדה שמאלית – לא לעצום עין מול הטרדות מיניות ולא לתמוך במשטרים המדכאים נשים ותולים הומוסקסואלים. 

לעיקרון העל הזה יש כל מיני שמות. קשוט עצמך תחילה; נאה דורש נאה מקיים. אפשר לבחור. כל מי שיש לו ניסיון חינוכי ולו מינימלי, יודע את חשיבותה של הדוגמא האישית. שהוא נמדד לא בדיבורים אלא במעשיו. וכשהם אינם מתיישבים, כאשר יש דיסוננס ביניהם, המעשים הם אלה שקובעים.

אבל האם זה אומר שאין הבחנה בין הציבורי לפרטי? למשל, האם מי שחושבים שיש לבני אדם זכות לדיור – צריכים לשכן בביתם הפרטי את כל חסרי הדיור? האם מי שתובעים את הזכויות לפרנסה, חיים בכבוד ורמת חיים נאותה – צריכים בעצמם לתת תעסוקה לכל המובטלים או להאכיל את כל הרעבים? כן, זה יכול לצרום לנו שכשמדובר בכל מיני קומוניסטים של סלון, הסלון שבו מדובר נקנה בכסף של האב העשיר. ה-chattering classes אינם ממש כוס התה שלי. צריך בהחלט להיות ברור שכאשר ההסדר החברתי יפעל על פי העקרונות שהם מטיפים להם – יהיה לכך גם מחיר אישי עבורם. (כך הדירה, יתכן מאוד, כבר לא תהיה שלהם…). אבל יש הבדל חשוב בין מה הנפקות של ההסדר החברתי שאני רואה כרצוי, לבין זה שזה אומר שאני צריכה באופן פרטי למלא את תפקידה של המדינה. וזוהי ההבחנה שאני מבקשת לחדד כאן.

המדינה היא בעלת החובה המרכזית להגן על זכויות אדם. זוהי תפיסה הצומחת כבר מהגותו של ג’ון לוק במאה ה-17, ומתעצמת ומעוגנת לאחר מלחמת העולם השנייה, עם התפתחות המשפט הבינלאומי של זכויות האדם. 
הטעם לכך הוא בעיקרו  שהמדינה היא זו שבידה מרוכז כוח רב. כוח המאפשר לה מצד אחד להשתמש בו לרעה: לפגוע בזכויות אלו או לשלול אותן. (במובן זה זכויות אדם הן מגבלה על כוח השלטון). ומצד שני, כוח המאפשר לה להגן עליהן: הן על-ידי יצירת תשתית כדי לממשן הן ברשותה האמצעים והמנגנונים לאכיפתן ולהטלת סנקציות על הפוגעים.

ייאמר מיד כי לפחות לגבי חלק מהזכויות, או אולי מדויק יותר חלק מהחובות שהן מקימות, לא רק המדינה חייבת בהגנה על זכויות אדם: לכולנו יש זכויות; כל זכות מטילה חובה נגדית; כך שמובן כי על כולנו החובה לכבד את זכויות זולתנו. המדינה ערבה לחובה זאת. ניתן לראות זאת באופן פשוט גם בעובדה שמי שמגישה תביעה פלילית היא המדינה ולא הנפגע (אף אם קיים ערוץ של קובלנה פלילית פרטית). אבל ההבחנה בין המישור הפרטי למישור הציבורי בהקשר זה משמעה שעל המדינה חלות לעיתים גם חובות שלא חלות על פרטים. למשל, החובה שלא להפלות איננה חלה על פעולות רבות של היחיד. לעומת זאת, המדינה חייבת באי-אפליה בכל פעולותיה.

יש המעדיפים לראות בזכויות אדם קטגוריה שהשימוש בה מיוחד רק לאותן זכויות הנוגעות ליחסים שבין הפרטים לשלטון, המגבילות את כוחו של השלטון (או אוכפות עליו את החובה לכבדן באופן אחר). עמדה זו איננה חולקת על כך כי לאנשים פרטיים יש זכויות זה כלפי זה, וחובה לכבד את אותן זכויות. אלא שמדובר בחובה שאינה חדשה וכדי להכיר בה אין לנו צורך במושג המיוחד של זכויות אדם.

היבט מעניין הוא אילו זכויות מטילות באופן טיפוסי חובות על כל אחד ואחת ואילו זכויות מטילות חובות בעיקר על המדינה. הראשונות הן בעיקר קבוצת הזכויות האזרחיות, וזה נכון לגבי החובות הנגטיוויות שהן מקימות. גם לי בתור אדם פרטי אסור לשלול ממישהו את חופש התנועה שלו (על-ידי כליאתו בבית, נאמר, או חסימת דרכו). לעומת זאת, החובות הפוזיטיוויות שמקימה הזכות לחופש התנועה – כמו יצירת תשתית תחבורה – מוטלות על המדינה ולא עלי כאדם פרטי. כך, לא רק למדינה אלא גם לי אסור למנוע מאדם אחר את זכות ההצבעה שלו. אבל החובה הפוזיטווית להקים מערך קלפיות על כל הכרוך בכך – היא חובתה של המדינה. אין מה להכביר מילים באשר לחובתנו כפרטים לכבד את חייו, כבודו ושלמות גופו של הזולת. לא לתקוף, לאנוס, להרוג או לשעבד.
ואילו באופן טיפוסי יותר, החובות שמקימות הזכויות הכלכליות-חברתיות מוטלות על המדינה ולא על אנשים פרטיים. כך בדוגמאות שהובאו בתחילת הרשימה, של הזכות לדיור או לרמת חיים נאותה. המדינה היא שאמורה לדאוג לכך שייבנו די דירות ושיהיו מקומות תעסוקה (וביטחון סוציאלי לחסרי התעסוקה). זהו הבדל נוסף בין הזכויות האזרחיות-פוליטיות לבין הזכויות הכלכליות והחברתיות.

במובן זה, אין צביעות או חוסר יושרה בכך שאדם המבקש שהזכות לדיור תמומש עבור כולם, או מי שסבור שאין לגרש זרים לאריתראה או סודן – לא משכן את כולם בסלון ביתו. אם אדם נוהג כך – הריהו ראוי לכל שבח, אך עשה מעשה שמעבר לחובה (supererogation). אף כי יש שיגידו שבכך הוא משחרר את המדינה מחובותיה. יש להבחין בין החובות הפרטיות המוטלות עליו לא לפגוע בזכויות האדם של אחרים, לבין דרישתו מהשלטון כיצד לעצב את הספירה הציבורית במדינה. מהו סדר העדיפויות הציבורי הראוי בעיניו, ולמה צריכים להיות מופנים המיסים שהוא משלם, לדעתו. כך פועלת פוליטיקה במובנה הרחב, של אופן הארגון של חיינו המשותפים. הבה נניח, לצורך הדיון, שמישהי סבורה שיש להעלות את מס הכנסה ל-70%. האם ניתן לטעון שזהו שיעור המס שעליה לשלם לרשויות המדינה? מובן שלא. זה אומר שיש לה עמדה באשר לאופן הנכון (בעיניה) שעל פיו יש להסדיר יחסים אלה בין הפרט למדינה.

זאת ועוד, יתכן גם הבדל בין הנורמות הציבוריות שלדעתנו צריכות לשרור במדינה, לבין מה שאנו מוכנים להתיר בביתנו. לדוגמא, אני יכולה לחשוב שהמדינה לא צריכה לאסור על החזקת והפצת פורנוגרפיה, אבל לא לאפשר לאנשים להכניס אותה לביתי. אדם יכול להתנגד שהמדינה תטיל מגבלות על חופש הדת אבל לא ירצה לארח בביתו אנשים הכופרים בקיום האל. אין בכך סתירה אלא הבחנה בין העקרונות החלים במישור הציבורי לבין ההעדפות שלנו בזה הפרטי.

תפיסות באשר לאופן שבו צריכה להיראות הספירה הציבורית, והעקרונות שעל-פיהם ראוי שתאורגן, צריכות בוודאי לקחת בחשבון מורכבויות ומגבלות שונות. לבטח נכונות לשלם על כך את המחיר גם באופן אישי (מישהו הזכיר מיסים?), אם וכאשר תפיסה זו תאומץ על ידי השלטון הנבחר. אבל למותר ולציין שבדמוקרטיה בהחלט מותר ואף רצוי כי אזרחים יביעו עמדתם באשר למטרות שאליהן צריכים להיות מכוונים כספי המיסים שלהם.

אבל מעבר לעניין של סדרי עדיפויות, למדינות יש חובה לכבד ולהבטיח את זכויות האדם של הנמצאים בשטחן. הרעיון המרכזי הוא שבמישורים מסוימים, הדרישה שהמדינה תפעל על פי סטנדרטים של זכויות אדם אין משמעה שאותה חובה עצמה שמוטלת על המדינה, ובאותו היקף, מוטלת גם על התובעים זאת כאנשים פרטיים. ואין בכך חוסר יושרה. כאזרחים זכותם ואף חובתם לעיתים לדרוש זאת מהמדינה, כי זהו תפקידה.