היבט מסוים וחשוב של יושרה הוא לפעול על פי העקרונות שלהם את מטיפה. כך, ממי שמדבר נגד אלימות מצופה לא להכות את ילדיו; מארגון זכויות אדם שמטיף למדינה כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים – לא לקבל אמירות בתוכו שיש מטרות שכן מקדשות את האמצעים; ממי שמציג עצמו כבעל אג’נדה שמאלית – לא לעצום עין מול הטרדות מיניות ולא לתמוך במשטרים המדכאים נשים ותולים הומוסקסואלים.
לעיקרון העל הזה יש כל מיני שמות. קשוט עצמך תחילה; נאה דורש נאה מקיים. אפשר לבחור. כל מי שיש לו ניסיון חינוכי ולו מינימלי, יודע את חשיבותה של הדוגמא האישית. שהוא נמדד לא בדיבורים אלא במעשיו. וכשהם אינם מתיישבים, כאשר יש דיסוננס ביניהם, המעשים הם אלה שקובעים.
אבל האם זה אומר שאין הבחנה בין הציבורי לפרטי? למשל, האם מי שחושבים שיש לבני אדם זכות לדיור – צריכים לשכן בביתם הפרטי את כל חסרי הדיור? האם מי שתובעים את הזכויות לפרנסה, חיים בכבוד ורמת חיים נאותה – צריכים בעצמם לתת תעסוקה לכל המובטלים או להאכיל את כל הרעבים? כן, זה יכול לצרום לנו שכשמדובר בכל מיני קומוניסטים של סלון, הסלון שבו מדובר נקנה בכסף של האב העשיר. ה-chattering classes אינם ממש כוס התה שלי. צריך בהחלט להיות ברור שכאשר ההסדר החברתי יפעל על פי העקרונות שהם מטיפים להם – יהיה לכך גם מחיר אישי עבורם. (כך הדירה, יתכן מאוד, כבר לא תהיה שלהם…). אבל יש הבדל חשוב בין מה הנפקות של ההסדר החברתי שאני רואה כרצוי, לבין זה שזה אומר שאני צריכה באופן פרטי למלא את תפקידה של המדינה. וזוהי ההבחנה שאני מבקשת לחדד כאן.
המדינה היא בעלת החובה המרכזית להגן על זכויות אדם. זוהי תפיסה הצומחת כבר מהגותו של ג’ון לוק במאה ה-17, ומתעצמת ומעוגנת לאחר מלחמת העולם השנייה, עם התפתחות המשפט הבינלאומי של זכויות האדם.
הטעם לכך הוא בעיקרו שהמדינה היא זו שבידה מרוכז כוח רב. כוח המאפשר לה מצד אחד להשתמש בו לרעה: לפגוע בזכויות אלו או לשלול אותן. (במובן זה זכויות אדם הן מגבלה על כוח השלטון). ומצד שני, כוח המאפשר לה להגן עליהן: הן על-ידי יצירת תשתית כדי לממשן הן ברשותה האמצעים והמנגנונים לאכיפתן ולהטלת סנקציות על הפוגעים.
ייאמר מיד כי לפחות לגבי חלק מהזכויות, או אולי מדויק יותר חלק מהחובות שהן מקימות, לא רק המדינה חייבת בהגנה על זכויות אדם: לכולנו יש זכויות; כל זכות מטילה חובה נגדית; כך שמובן כי על כולנו החובה לכבד את זכויות זולתנו. המדינה ערבה לחובה זאת. ניתן לראות זאת באופן פשוט גם בעובדה שמי שמגישה תביעה פלילית היא המדינה ולא הנפגע (אף אם קיים ערוץ של קובלנה פלילית פרטית). אבל ההבחנה בין המישור הפרטי למישור הציבורי בהקשר זה משמעה שעל המדינה חלות לעיתים גם חובות שלא חלות על פרטים. למשל, החובה שלא להפלות איננה חלה על פעולות רבות של היחיד. לעומת זאת, המדינה חייבת באי-אפליה בכל פעולותיה.
יש המעדיפים לראות בזכויות אדם קטגוריה שהשימוש בה מיוחד רק לאותן זכויות הנוגעות ליחסים שבין הפרטים לשלטון, המגבילות את כוחו של השלטון (או אוכפות עליו את החובה לכבדן באופן אחר). עמדה זו איננה חולקת על כך כי לאנשים פרטיים יש זכויות זה כלפי זה, וחובה לכבד את אותן זכויות. אלא שמדובר בחובה שאינה חדשה וכדי להכיר בה אין לנו צורך במושג המיוחד של זכויות אדם.
היבט מעניין הוא אילו זכויות מטילות באופן טיפוסי חובות על כל אחד ואחת ואילו זכויות מטילות חובות בעיקר על המדינה. הראשונות הן בעיקר קבוצת הזכויות האזרחיות, וזה נכון לגבי החובות הנגטיוויות שהן מקימות. גם לי בתור אדם פרטי אסור לשלול ממישהו את חופש התנועה שלו (על-ידי כליאתו בבית, נאמר, או חסימת דרכו). לעומת זאת, החובות הפוזיטיוויות שמקימה הזכות לחופש התנועה – כמו יצירת תשתית תחבורה – מוטלות על המדינה ולא עלי כאדם פרטי. כך, לא רק למדינה אלא גם לי אסור למנוע מאדם אחר את זכות ההצבעה שלו. אבל החובה הפוזיטווית להקים מערך קלפיות על כל הכרוך בכך – היא חובתה של המדינה. אין מה להכביר מילים באשר לחובתנו כפרטים לכבד את חייו, כבודו ושלמות גופו של הזולת. לא לתקוף, לאנוס, להרוג או לשעבד.
ואילו באופן טיפוסי יותר, החובות שמקימות הזכויות הכלכליות-חברתיות מוטלות על המדינה ולא על אנשים פרטיים. כך בדוגמאות שהובאו בתחילת הרשימה, של הזכות לדיור או לרמת חיים נאותה. המדינה היא שאמורה לדאוג לכך שייבנו די דירות ושיהיו מקומות תעסוקה (וביטחון סוציאלי לחסרי התעסוקה). זהו הבדל נוסף בין הזכויות האזרחיות-פוליטיות לבין הזכויות הכלכליות והחברתיות.
במובן זה, אין צביעות או חוסר יושרה בכך שאדם המבקש שהזכות לדיור תמומש עבור כולם, או מי שסבור שאין לגרש זרים לאריתראה או סודן – לא משכן את כולם בסלון ביתו. אם אדם נוהג כך – הריהו ראוי לכל שבח, אך עשה מעשה שמעבר לחובה (supererogation). אף כי יש שיגידו שבכך הוא משחרר את המדינה מחובותיה. יש להבחין בין החובות הפרטיות המוטלות עליו לא לפגוע בזכויות האדם של אחרים, לבין דרישתו מהשלטון כיצד לעצב את הספירה הציבורית במדינה. מהו סדר העדיפויות הציבורי הראוי בעיניו, ולמה צריכים להיות מופנים המיסים שהוא משלם, לדעתו. כך פועלת פוליטיקה במובנה הרחב, של אופן הארגון של חיינו המשותפים. הבה נניח, לצורך הדיון, שמישהי סבורה שיש להעלות את מס הכנסה ל-70%. האם ניתן לטעון שזהו שיעור המס שעליה לשלם לרשויות המדינה? מובן שלא. זה אומר שיש לה עמדה באשר לאופן הנכון (בעיניה) שעל פיו יש להסדיר יחסים אלה בין הפרט למדינה.
זאת ועוד, יתכן גם הבדל בין הנורמות הציבוריות שלדעתנו צריכות לשרור במדינה, לבין מה שאנו מוכנים להתיר בביתנו. לדוגמא, אני יכולה לחשוב שהמדינה לא צריכה לאסור על החזקת והפצת פורנוגרפיה, אבל לא לאפשר לאנשים להכניס אותה לביתי. אדם יכול להתנגד שהמדינה תטיל מגבלות על חופש הדת אבל לא ירצה לארח בביתו אנשים הכופרים בקיום האל. אין בכך סתירה אלא הבחנה בין העקרונות החלים במישור הציבורי לבין ההעדפות שלנו בזה הפרטי.
תפיסות באשר לאופן שבו צריכה להיראות הספירה הציבורית, והעקרונות שעל-פיהם ראוי שתאורגן, צריכות בוודאי לקחת בחשבון מורכבויות ומגבלות שונות. לבטח נכונות לשלם על כך את המחיר גם באופן אישי (מישהו הזכיר מיסים?), אם וכאשר תפיסה זו תאומץ על ידי השלטון הנבחר. אבל למותר ולציין שבדמוקרטיה בהחלט מותר ואף רצוי כי אזרחים יביעו עמדתם באשר למטרות שאליהן צריכים להיות מכוונים כספי המיסים שלהם.
אבל מעבר לעניין של סדרי עדיפויות, למדינות יש חובה לכבד ולהבטיח את זכויות האדם של הנמצאים בשטחן. הרעיון המרכזי הוא שבמישורים מסוימים, הדרישה שהמדינה תפעל על פי סטנדרטים של זכויות אדם אין משמעה שאותה חובה עצמה שמוטלת על המדינה, ובאותו היקף, מוטלת גם על התובעים זאת כאנשים פרטיים. ואין בכך חוסר יושרה. כאזרחים זכותם ואף חובתם לעיתים לדרוש זאת מהמדינה, כי זהו תפקידה.
רגשי אשם:
זה בדיוק מה שמגדיר מי שפועל באופן הנוגד את עקרונותיו. מתנגד לאלימות, אך מכה את ילדיו מתוך דחף בלתי נשלט. מודע לכך, מצטער וחש רגשי אשם.
האין זה אנושי לגמרי?
זה מעניין מאוד הפוסט שלך כי גם אני חשבתי עליו, אני נגד תופעת ההומלסיות אבל לא הייתי מוכן לארח הומלס בביתי, האם זה עושה אותי צבוע? ואם כן אז כולנו צבועים גדולים שלא מאמינים בערכים שלנו, לכן חשוב ההבחנה שאת עושה בין הפרטי לציבורי, וזה מה שמקומם אותי אגב ביחס של השמאל למסתננים, אני לא מצפה שהם יקלטו אותם בביתם אבל אני דורש שידרשו מהממשלה לפזר אותם באיזורים מבוססים ולא רק במוחלשים.
יש בעיה עם הטלת חובה על המדינה לשמור על זכויות האזרח כאשר המשפט הפנימי והאידאולוגיה הבסיסית שלרוב תושביה סותר את תפיסת זכויות האדם והאזרח המקובלת. חובה כזו אמנם קיימת מכוח המשפט הבינלאומי המנהגי וההסכמי-במידה המדינה היא צד לאמנה-אבל אם ההתחייבות במישור הבינלאומי סותרת משפט פנימי ותפיסת עולם – כמו למשל זכויות נשים במדינות מוסלמיות בהן נוהגת השריעה תפיסת חובת המדינה קורסת.
התפיסה של זכויות אדם אוניברסליות שאינן ניתנות להפקעה על ידי מדינות לא יכולה לעמוד במבחן המציאות הפוליטית והתוצאה היחידה של החלת תפיסה זו היא אכיפה מאד סלקטיבית ופוליטית של זכויות האדם. הדרך היחידה להתגבר על כך היא על ידי מאבק בלתי פוסק להנחיל ערכי זכויות האדם בכל מדינה ומדינה,תוך התחשבות בגורמים תרבותיים-דתיים וחברתיים. כך יש לקוות מדינות יקבלו את חובה לקיים זכויות אזרח ככזו שנובעת מהשיח הפוליטי והחוקי הפנימי. הניסיון לאכוף באמצעות כללים חיצוניים ומוסדות בינלאומיים כמו בתי דין סופו להביס את עצמו ולהנחיל תבוסה למטרה הכללית
נעמה,
אני לא מסכים עם רבות מהנחות היסוד שלך. בעיקר עם החובה שאת מטילה על "המדינה" לדאוג ל-"זכויות האדם" של אנשים. אך לצורך הדיון הזה אקבל את ההנחות האלו.
הטיעון שהבאת כאן יכול להתקבל בדוגמה שהבאת של מיסוי. אפשר לטעון שאדם שטוען שיש להגדיל את שיעורי מס ההכנסה לא צריך להתנדב ולשלם שיעור גבוה יותר מהכנסתו כבר מעכשיו, ביודעו שכאשר שיעורי המס יעלו, גם הוא יצטרך לשלם יותר. (גם כאן יש בעיות אם נניח אותו אדם הוא מה-"מקושרים" ולכן יודע שיקבל יותר מאשר תרומתו, או אם הוא בוחר שלא לעבוד ולכן ממילא לא ישלם מיסים, אך רוצה לקבל שירותי מדינה. אך זה שייך לדיון אחר)
שאלתי היא בנוגע להקשר שעשית לעניין המסתננים. את טוענת שכלפי מי שטוען שיש לאפשר למהגרים בלתי חוקיים מאריתריאה או מסודן לשהות כאן ולהשתולל בלי הגבלה (כי משום מה יש מתאם גבוה בין הקוראים להשארת המסתננים לבין התומכים באכיפת חוק חלשה על פושעים שחומי עור. את יוצאת דופן בהגינותך ובשפיותך בקרב אנשי השמאל), אי אפשר לבוא בדרישה שקודם כל ישכן בביתו או בשכונתו כמה אריתראים.
בעקבות קריאה עוקבת של הפוסטים שלך אני חושד שעיקר המאמר הזה הוא כדי להגיד את זה. (וגם את אני טועה בזה, זה לא משנה חעניין המשך דברי.
בעניין זה הטיעון שהבאת כאן לא יכול להתקבל. ואפרט:
הנפגעים הישירים העיקריים מנוכחות המסתננים כאן הם התושבים באיזורים בהם אלו מתגוררים, כדוגמת איזורים מסויימים בדרום תל אביב ובערד (להלן דרום תל אביב) ביניהם נמצאים, דרך אגב, עובדים זרים חוקיים, שסובלים מהטרדות, לכלוך, עומס על תשתיות ופשיעה חמורה נוספת. נפגעים נוספים הם כלל העובדים חסרי ההכשרה שסובלים מכך ששכרם יורד עקב יותר היצע עבודה זולה.
אזרחים אחרים דווקא לא תמיד מרגישים בחייהם הרגילים את נזקי המסתננים. מי שלא גר באיזורים אלו ובעלי עיסוקים מכניסים יותר אפילו מרוויחים מן התופעה, כיוון שכעת יש יותר עובדים זולים וזמינים, אם לעבודות במשק בית ואם בעסקים אחרים. לצורך הקיצור נקרא להם "תושבי צפון תל אביב"
לכן אם תושב צפון תל אביב רוצה להרגיש טוב עם מצפונו הפרוגרסיבי וקורא להשארת המסתננים, מה שהוא עושה הוא בעצם מעשים שאולי טובים לפי דעתו, אך הם באים לא על חשבונו אלא על חשבון אנשים אחרים, שלרוב הוא כלל לא רואה אותם או מעדיף שלא לראותם. הוא הרי יודע או מניח שהמסתננים לא יבואו לגור בשכונתו אלא ישארו בדרום תל אביב, ושהם לא יתפסו את מקום עבודתו. מאד קל להיות טוב על חשבון אחרים. לכן כלפי אדם כזה אפשר בהחלט לטעון שראשית ישכן כמה אריתראים בביתו, או לפחות בשכונתו לפני שהוא קורא להשארתם כאן. כי כאמור הוא יודע שאת ההשלכות של דעתו הפוליטית לא הוא יישא. ולא, להעסיק מסתנן שינקה לך את הבית זה לא נחשב.
דרך אגב, כשמישהו אומר לך "קודם כל תשכני סודנים אצלך בדירה". אני מניח שבדרך כלל הוא לא באמת מתכוון שתעשי את זה ואף יודע שלא תעשי את זה. כוונתו היא לומר לך את מה שכתבתי לעיל, שאת לא מכירה את הנזקים שנגרמים כתוצאה מהשארת המסתננים ו/או שאת מניחה שלא את תסבלי מהם בעתיד, לכן כדאי שקודם כל תפנימי את התוצאות של הקריאה שלך לאספקה נמשכת של "זכויות אדם" למסתננים. אלא שלא כולם מסוגלים לנסח את הרעיונות האלו בצורה יפה ולכן משתמשים בסיסמה שבתחילת משפט זה כתקציר לכך.
בקיצור, מי שקורא להכריח אחרים לעשות מעשה כלשהו ויודע שהאחרים, ולא הוא, ישלמו את החשבון. כלפיו בהחלט אפשר לטעון שקודם כל יעשה זאת בעצמו ואז יקשוט אחרים.