קרוא וכתוב

על פי רוב, עיתונאים מתנגדים לאיסורי פרסום. עקרונית, הם בעד חופש המידע וזכות הציבור לדעת. קונקרטית, הם בעד חופש הפרנסה (שלהם). הכול בסדר. ולפעמים המניע הקונקרטי מתחפש לטעם עקרוני. 

לכן מה משונה לקרוא ששני עיתונאים – רונן ברגמן ודן מרגלית – מבקשים דיון בדלתיים סגורות בתביעת דיבה שהגיש נגדם בועז הרפז, בעניין הספר שפירסמו אודות הפרשה שעמד במרכזה. הבקשה מנומקת בטעמים… ביטחוניים. לפחות ברגמן (אחרי מרגלית אני לא כל כך עוקבת) הוא מהקולות הרמים שנשמעים תדיר נגד איסור פרסום. אבל זה כשאחרים מעלים נימוקים ביטחוניים. אז הוא מן הראשונים לקפוץ נגדם.

כמובן שייתכן שהכול ענייני והכול מתוך אחריות. מקצועית. ועוד יותר מכך אחריות לביטחונה של ישראל וסודותיה. על פי הפרסום, הספר עבר צנזורה אבל “חלק מהראיות והעדויות מהן למדו הנתבעים על הסיכון הביטחוני החמור שגרם הרפז לא פורטו בהרחבה בספר, בין היתר בשל פסילת הצנזורה”. לא יהיה זה מרחיק לכת לשער שהתביעה נסובה על מה שנכנס לספר ופורסם, לא על מה שהושמט… אבל מן הסתם הנתבעים יבקשו לחזק את עמדתם באמצעות החומרים שברשותם, שלא בהכרח פירסמו.

אז מסתבר שכמו שקורה הרבה פעמים, גם ברגמן ומרגלית מדברים לא מהעיקרון אלא מהפוזיציה. טעמים ביטחוניים לאיסור פרסום הם משוקצים כאשר הם מונעים מהם לפרסם, ומקודשים כאשר אפשר באמצעותם להתגונן מתביעת דיבה המוגשת על מה שפירסמו. נזכור את זה בפעם הבאה שהשניים יתקפו איסור פרסום שהוטל מטעמים ביטחוניים.

————
הערה מנהלתית: לבלוג נוסף בימים האחרונים כפתור המאפשר תרומות לאחזקתו דרך PayPal. התקבלו מספר תרומות וברצוני להודות לתורמים.