אמש צפיתי – בפעם הראשונה, נדמה לי – בחלק מטקס הדלקת המשואות של ערב יום העצמאות. אני לא חובבת גדולה של טקסים כגון זה. אבל השנה ראיתי חלק, כאמור, ושמחתי כי ראיתי את ד”ר מאיר בוזגלו מדליק משואה. שמחתי על הכבוד שניתן לו ולא פחות מכך על הכבוד שהתכבדנו אנו בכך. ושמחתי גם לראות אדם שאני מעריכה מדליק משואה בטקס ממלכתי של יום העצמאות בלי הצטדקות; ועוד הוגה את המילים המפורשות – רחמנא ליצלן – “לתפארת מדינת ישראל”.
היום, לעומת זאת, ראיתי הפניה לכתבה שבה סיפר העיתונאי רינו צרור, שהדליק משואה אף הוא (אותו לא יצא לי לראות), על קשייו. אכן, לאנשים ביקורתיים קשה במיוחד עם מה שהם רואים כחיבוק ממסדי. ועם זאת, רובם מוכנים לקבל בסופו של דבר את ההכרה הזאת בפועלם ואת ההוקרה לו שמעניקה המדינה… גם אם הם מתפתלים או מוצאים צורך להצטדק. הם מוצאים את הצידוק המתאים להם. וזה בסדר גמור לומר, כמו צרור שמבקש בכל כוחו דרך לחיות עם זה בשלום, ש”לתפארת” זאת משאלת לב. שיהיה פה במה להתפאר. מצד שני, יש גם עכשיו. ודווקא הטקס הזה מנכיח את זה. אנשים שתורמים איש בדרכו ואשה בדרכה לכך. כמו שבטקס מתן פרסי ישראל, קיבלו הערב הזוכים הכרה והוקרה מהמדינה על הישגיהם המקצועיים (או הישגי החיים, במקרה של פרס למפעל חיים ותרומה מיוחדת למדינה ולחברה).
זה כמובן לא אומר שאין מקום לביקורת וכזאת הושמעה לא אחת. בין אם על הטקס עצמו ומתכונתו, בין אם על מי נבחר, אילו תחומי דעת מיוצגים בפרסי ישראל, מי הזוכים (“מפעל חיים” הוא מוקש מוּעד במיוחד). איזה נראטיב מַבְנה הטקס באמצעות נושאו, המדליקים והמדליקות ופועלם המקבל הכרה והוקרה; מה נחשב לחשוב. בקיצור, עבודה ביקורתית תמיד יש. וטקסים ממלכתיים מספקים אותה בשפע.
אבל כל זה נכתב בגלל משפט אחד שאמר צרור כשהוא מספר על קשייו ועל הרתיעה שיש לו: “זה השלטון מחבק אותי”. וכאן יש טעות. מי שמעניק את הכבוד להדליק משואה, או את פרס ישראל, אינו השלטון שצרור אינו חפץ, כביכול, בכיבודיו אלא המדינה. המדינה איננה שייכת למפלגה זו או אחרת שכרגע נמצאת בשלטון אלא לכולנו. מובן שלשלטון הנוכחי יש השפעה על השאלה מי מקבל/ת את הפרס או את הכבוד להדליק משואה. אינני בקיאה בדרך שבה נבחרים מדליקי המשואות, אך במקרה של פרס ישראל שר החינוך ממנה את ועדות השופטים הבוחרים את הזוכים. ועם זאת, זה אינו פרס או כיבוד “של השלטון” אלא של הממלכה, אם תרצו.
על ההבחנה הזאת חשוב לעמוד, משום שהטעות הזאת של צרור (שלמרות הכול הדליק משואה…) היא אותה טעות שמביאה את הימין לתקוף אנשי שמאל שהם “נגד המדינה” משום שהם מבקרים מדיניות. של שלטון זה או אחר. יש כאן סוג של תמונת ראי מטרידה.
העובדה שאדם רוצה שהמדינה תיראה אחרת איננה הופכת אותו לאויב המדינה. המאבק שלו לתיקונה, מה שהוא רואה כתיקונה, דווקא הופכת אותו למאוד בעדה או לפחות למאוד אכפתי לגביה. (למרות שכבר נתקלתי בהתבטאויות המתקשות להבחין בעצמן בין המדינה לשלטון או למדיניות, ובמקרים מועטים אולי לא במקרה, התורמות לתדמית המדוברת). צביונה של המדינה הוא נושא שיכול להיות שנוי במחלוקת ובכך אין בעיה כל עוד היא מתקיימת באופן דמוקרטי.
בנאומים רבים של חתני וכלות פרס ישראל לאורך השנים הם לא חסכו מהשלטון ביקורת, גלויה או מוסווית, על מדיניותו והביעו שאיפה ותקווה שתבטא ערכים אחרים. וזהו תמיד חלק מתפקידם של אנשי הרוח.
כמובן, מיותר כמעט לומר, שזכותו של מי שאינו מסוגל לעמוד נפשית בלחיצת ידם של נציגי המדינה הנוכחיים, המעניקים לו באופן מעשי את הפרס, או בוחלים בכל סממן ממלכתי המייצג את המדינה, ויש גם כאלה – לא לקבל את הפרס או הכבוד. (ואם צרור באמת חושב ש”השלטון” נותן לו את הכבוד – אולי צריך היה לסרב לו).
לכל שבת יש מוצאי שבת. וכך גם ליום העצמאות. חזרה לימי החולין, שבהם אנו חיים את חיינו וגם פועלים כמיטב יכולתנו, יש לקוות, לתיקון אדם ולתיקון עולם. שבהם העובדה שיש לנו ביקורת חריפה על המדינה לא הופכת אותה לפחות שלנו. אבל שגם יש לנו בהם נטייה לקחת את המדינה כמובנת מאליה, ואולי יום העצמאות הוא סוג של תזכורת לכך שהיא לא. דור שלם הקריב לא רק את חייהם של רבים מהם אלא גם את רצונותיהם וצרכיהם האישיים על-מנת שהיא תוכל להתקיים. ובכך להבטיח גם את קיומם וקיומנו כפרטים וכקולקטיב. בין יחידים למדינה מתקיימים יחסים מורכבים. אבל תפילה לשלום המדינה נושאים יהודים גם במדינות אחרות. “הוי מתפלל בשלומה של מלכות”. שאלמלא מוראה וגו’. וכבר כתבתי לא אחת על חשיבות קיומה של מדינה להבטחת זכויות האדם של היחיד. היעדר מדינה מתפקדת מסוכן לזכויות האדם לא פחות ממדינה המדכאת אותן.
לא השלטון מעניק את פרס ישראל או את הכבוד שבהדלקת המשואה. המדינה היא המכבדת. אך המקבלים לא רק מתכבדים אלא גם מכבדים אותנו. ועושים, או לפחות מנסים לעשות, בדרכם, את המדינה הזאת למקום קצת יותר טוב לחיות בו.
עוד בנושא:
ראובן אלסטר, 60 שנים
קרוא וכתוב 
צרור לא ראוי לקבל הפרס.
כשוחר אקטאליה, אין לי מושג מדוע בחרו בו, עד לרגע זה לא ברור. בחירה גרועה יש כמה הראויים פי כמה ממנו. ועובדים גם בסגמנט העיתונאי/ציבורי
זה השלטון שבוחר ולא המדינה. וצרור יודע את זה וזה המסר שהוא מעביר בריש גלי
בעצם המטרה היתה כפולה, גם לרכך מרצינות התחומים הלא פופולריים, לא עוד הסטוריון, לא טייס ותיק ולא ראש תחום מחשבת ישראל. דבר נוסף, חיפשו דמות פופוליסטית ואם אפשר מזרחי, זה בכלל יהיה מושלם. ומצאו את צרור הטריפוליטאי.
אז בין עיתונאי רדוד, נמנים יקירי האומה.
ומי כתב את דוח המאחזים, אם לא שופט בימ"ש עליון בדימ' כתב?!
אם היה כותב אותו לדוגמה, השופט בדימ' ברק, הדוח כולו היה נכתב הפוך, אבל השלטון בחר באדמונד לוי ולא בכדי.
יש יד מכוונת והיא תמיד "נעלמה"
להבדיל אלפי הבדלות: שחיתות פוליטית כמו גם משפחות פשע, מתרחשת יש מאין, ולא ניתן להצביע על הראש ולא להרשיע את העומד ממעל, כי תמיד יש את ה"חייל" או הבן של… שיודע מה הוא צריך לעשות או למי להעביר את צו המיתה וכך זה מחלחל.
בקיצור, זה השלטון שבוחר עבור המדינה. ומסתתר מאחורי ועדת שומכלום. וכדי ליפות חלקן של ההחלטות ראויות וחלקן לא, כך טבעו של שלטון דמוקרטי ישראלי
נ.ב
נבחרה להדליק משואה גם אליענה אלבז
בת 17, חניכה ומדריכה בבית"ר, התנועה הרוויזיוניסטית, המציינת 90 שנה להקמתה.
לו שלי יחימוביץ היתה ראשת הממשלה. אליענה היתה רואה הטקס מסלון ביתה.
פוסט יפה ומעניין. אך אציין היכן הוא קצת מפספס והנושא הוא מהרהורי ליבי ועל-כן אני מקווה שהדבר יהיה ברור.
בהחלט מקובלת עלי האמירה המבקר את המדינה, הנאבק לתקנה הוא בעד המדינה. אדם שרוצה לשנות את המדינה משמע שאכפת לו מהמדינה. אולם, לעיתים התחושה היא שהסנטימנט הלאומי והניכוס שאנשים עושים למדינה ולהצדקות לעצם קיום המדינה הם עצמם גורמים לאנשים לדרוס ולפגוע בערכים משמעותיים אחרים ויותר משמעותי מכך ב"באחר".
כך נוצר מצב בעייתי בו נעשה שימוש במדינה עצמה (ולא רק מדיניות השלטון הזו או האחרת) בכדי לדרוך על עמדות ואנשים אחרים. כמובן, מדובר בעמדה וניתן להציג עמדה אחרת למולה, אך הקושי או הסתירה כרוך בתוך קיומה של המדינה ומעניין זה את מתעלמת.
יתכן שהעמדה שאת מבקשת להעביר היתה זוכה להבנה קלה יותר, אילו היית מקלפת מן המושגים "שלטון" ו"מדינה" קצת מהיסוד המופשט המאפיין אותם. כאשר לרינו צרור לא נוח מהחיבוק של "השלטון", כוונתו בעצם לומר שלא היה רוצה שיקבלו את הסכמתו להדליק את המשואה ולדבר על תפארתה של המדינה, כהזדהות או כהסכמה לעמדות של הקואליציה הפוליטית הנוכחית. אילו נמצאו בשלטון כרגע מפלגות שצרור מזדהה עימן יותר, לא היתה לו כנראה בעייה כזאת. מה, הוא אנרכיסט המתנער מכל קשר לשלטון פוליטי באשר הוא? ואילו כאשר את טוענת לזכותה של "המדינה" לקבל את הכרת הטובה והשבח שמעניק לה מי שמדליק משואה, אפשר להניח שהכוונה היא לאנשים שהם אזרחיה של המדינה, כלומר – לעם היושב בה. זה מתוך הנחה שחברי אותה וועדה שמתמנה אמנם על ידי שרי הקואליציה הפוליטית, מסוגלים לחרוג מן העמדות הפוליטיות והערכיות הצרות המאפיינות את מי שממנים אותם, כשהם בוחרים במדליקי המשואות, והם משתדלים להציע מגוון רחב של מדליקי משואות, המבטא את המגוון הרחב של שבטי העם. הערה נוספת וספציפית באשר לרינו: נראה לי שבהסתייגות שלו מן התפקיד שנבחר (ובחר) למלא בערב יום העצמאות יש מידה קטנה של…נו…הרי הוא מחזיק כבר שנים הרבה במשרה בתחנת הרדיו הקרוייה "גלי צה"ל", ומה לך מוסד יותר שלטוני וממסדי מזה. אז פעם בחיים גם להדליק משואה כש"השלטון" המשלם את שכרו דרך קבע מבקש כל כך יפה? ושלא אובן שלא כהלכה: איני רואה שום פסול בעבודתו של צרור בגל"צ, לא מבחינתו ולא מבחינת התחנה הצבאית, ובטח לא בבחירתו להדליק משואה, ואפילו הזדהיתי עם רוח דבריו ועם רוב דבריו בטקס ומצאתי אותם מרגשים.
לא טענתי את מה שאתה מייחס לי.
אבל אני כבר רגילה להיות לא מובנת… או לכך שאנשים קוראים לתוך הטקסט את דעותיהם שלהם או את מה שהם רוצים לקרוא.
אני מקפיד לראות את הטקס הזה מדי שנה כי הוא מסמל חלק בהוויה הישראלית שאני אוהב. כל מה שכתבת מקובל עלי. ההערות שיש לי אינן נוגעת לדברים שלך אלא לכך שבין מדליקי המשואות היה רק אחד הנמנה על המיעוט הערבי (מעט מדי) וגם על כך שהערבית, אחת משתי שפתינו הרישמיות נעדרה ממנו בעוד האנגלית בלטה בנוכחותה.
ציטוט מהפוסט (שלא לדבר על הכותרת):
'כל זה נכתב בגלל משפט אחד שאמר צרור כשהוא מספר על קשייו ועל הרתיעה שיש לו: “זה השלטון מחבק אותי”. וכאן יש טעות. מי שמעניק את הכבוד להדליק משואה, או את פרס ישראל, אינו השלטון שצרור אינו חפץ, כביכול, בכיבודיו אלא המדינה'.
ומה שניסיתי לטעון שרתיעתו של צרור אינה מ"שלטון" כללי ומופשט כלשהו, אלא מהקואליציה הפוליטית הקיימת, או זו שקדמה לה. ואילו מי שמעניק את האבוקה בידי צרור או את פרס ישראל, אינו איזו "מדינה", שהיא מסגרת מנהלתית, אלא אנשים בשר ודם , חלק מן העם שהוא תוכנה הממשי של מה שאת קוראת "מדינה".
וכנ"ל החלק האחרון מהציטוט: מה משמע שצרור אינו חפץ בכיבודיו של השלטון? משכורת מגל"צ ומשרת עורך או שדר אינה נמנית על הכיבודים האלה של "השלטון"?
מה לעשות? לי נדמה שיש ערך רב בכניסה לפרטים, ופחות בהכללות מטושטשות.
וכן, גם אני מאוד רגיל שלא להיות מובן.
תודה.
[…] כמו שכותבת נעמה כרמי (בהתייחסותה ללבטיו של רינו צרור), אין למפעל […]