קרוא וכתוב

"ח"כ זחאלקה מפציר בצעירים ערבים להתנגד לשירות לאומי: לא יתחתנו איתכם". זאת כותרת הידיעה בהארץ מיום 9.6.13. קריאה בהמשך הידיעה מלמדת שלא מדובר בהפצרה אלא במה שמתאים יותר לכינוי איום. זחאלקה קרא לציבור הערבי להתנגד לכל "מה שמוגדר כשירות אזרחי לאומי" ו"הזהיר צעירים וצעירות המשרתים או המתכוונים להתנדב לשירות הלאומי מנידוי חברתי, שיתבטא במניעת הצעות לשידוך". כך לשון הידיעה. אבל עורך/ת הידיעה בחר/ת, מסיבותיו/ה, לקרוא לזה "הפצרה".

"בשיחה עם הארץ" הסביר זחאלקה שדבריו נועדו "לא כדי לאיים או להפחיד, אלא מתוך כוונה להציג תמונת מצב." (הוא נתקל במקרים של מערכות יחסים שהתפרקו כי אחד מבני הזוג עשה שירות לאומי). ומיד ממשיך כי: "דבריו נאמרו כדי להפעיל לחץ חברתי נגד השירות הלאומי בשל השלכתו ההרסנית על הזהות הלאומית של הצעירים הערבים." ובכן, “תמונת מצב” או "הפעלת לחץ חברתי"?

אפשר לטעון נגד שירות אזרחי לערבים אזרחי ישראל כל עוד הם מופלים על ידי ממשלות ישראל. לפי ההיגיון של טענה זאת, עליהם קודם לקבל שוויון זכויות גמור לפני שידרשו מהם למלא חובות. גם כאשר יעשו שירות כזה הם לא יקבלו שוויון כזה. שלא נשלה את עצמנו. די להביט במצבם של הדרוזים וכפריהם כדי לראות שאפילו שירות צבאי לא מביא לשוויון בשירותים שמקבלים האזרחים.

אחד המאפיינים של זכויות אדם הוא שהן אינן מותנות בקיום חובות. זאת לעומת זכויות אחרות. כמו כאלה הקמות מכוח הבטחה, הסכם או זכויות נזיקיות. זכויות אדם אינן מותנות בקיום חובות משום שהן נובעות מהיותנו בני אדם. הן מגינות על אינטרסים החיוניים ליכולת לקיים חיים אנושיים מלאים. המדינות הן אמנם ה"סוכנויות" המקצות את הזכויות ומחויבות להבטיחן ולכבדן, אך הן אינן מקור הזכות. לכן אין להתנות זכויות אדם בשירות צבאי, לדוגמא.

אך ההכרה בכך שזכויות אדם אינן מותנות במילוי חובות אין משמעה שלבני אדם אין חובות כלפי המסגרת החברתית שבה הם חיים. ובזה מכיר גם הרעיון של זכויות אדם. כך, ההכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם מ-1948 קובעת בסעיף 29(1): "כל אדם יש לו חובות כלפי הכלל, כי רק בתוך הכלל נתונה לו האפשרות להתפתחות החופשית והמלאה של אישיותו". אם כן, אפילו השיח ה”מואשם” לעיתים בהיותו ליברלי-אינדיווידואליסטי (רחמנא ליצלן!), השם את האדם במרכז, אינו תופס את בני האדם כאטומים מבודדים אלא כחיים בתוך מסגרת חברתית. עליה החובה לכבד ולהבטיח את זכויותיהם אך גם להם חובות כלפיה. וההנמקה היא הנמקה מהותית למדי, הרואה ב"כלל" כמה שמאפשר את התפתחות האישיות של כל אחד ואחת מאתנו.

שירות אזרחי הוא בעיני דרישה סבירה מכל אזרח ואזרחית במדינה. כשמדובר בשירות אזרחי של הערבים בקהילות שלהם – קשה עוד יותר למצוא טיעון נגדי משכנע. לא מדובר ב"ציוניזציה" אלא במעורבות קהילתית, תרומה לקהילה ואפשרות לקדם את הקהילה שלהם עצמה. בפני אילו "השלכות הרסניות" של השירות האזרחי על הזהות הלאומית של הערבים מתריע זחאלקה? הם “יתייהדו”? ירצו להתגייר? נראה ששירות אזרחי יכול לתרום לשילובם בחברה הישראלית, יעד שרוב הארגונים הפועלים למען האזרחים הערבים מבקשים לקדם. דווקא זה, מעניין, מאיים על זחאלקה (ופחות, נדמה לי, על הזהות הלאומית של בוחריו שאליהם פנה).

אבל בעוד שעל העניין עצמו של שירות אזרחי אפשר להתווכח, אני מבקשת להתמקד באיום שבחר ח"כ זחאלקה להציג בפני הציבור הערבי שבו מדובר. והוא, כדאי לחזור עליו כי קשה להאמין: "נידוי חברתי, שיתבטא במניעת הצעות לשידוך." המנהיג של הציבור הזה, חבר כנסת נבחר במאה ה-21, מאיים על ציבור בוחריו בנידוי. באמצעות מניעת הצעות לשידוך.

נידוי הוא כלי חברתי לא פורמלי אך אפקטיווי מאוד, במיוחד בקהילות סגורות דוגמת הקיבוצים (של פעם) וקהילות חרדיות (ואולי לעיתים גם דתיות שאינן חרדיות). נידוי הוא הדוגמא הקיצונית של הלחץ החברתי הפועל בחברות כאלה, שמכוחו ממשטרים ומקנפרמים את ה"סוטים" מדרך הישר של הקהילה. ומחזירים אותם לנורמה השוררת והמקובלת בה. לעיתים נורמות אלה מתנגשות עם נורמות דמוקרטיות ליברליות ועם זכויות אדם מוקנות. ככל שבידי החברה אמצעי פיקוח לא פורמליים הדוקים יותר, כך כוחו של הלחץ החברתי גדול יותר. ונידוי בחברות כאלה הוא עונש כבד מנשוא. בין אם כל החברים קמים מהשולחן בחדר האוכל שעה שהמנודה מתיישב, ומנתקים אתו כל קשר חברתי, בין אם מונעים מאדם כניסה לבית הכנסת.

נידוי הוא האיום שבו בוחר ח"כ זחאלקה. ואיזה נידוי? "נידוי חברתי, שיתבטא במניעת הצעות לשידוך". בחברות מסורתיות שבהן שידוך הוא עדיין דרך המלך לכניסה בברית הנישואים, איום כזה הוא לא פחות מאיום לפגוע בזכות אדם. הזכות להינשא. ספר לי עוד על זכויות אדם, ח"כ זחאלקה. או שהן מעניינות אותך רק כשהן נרמסות במגפיו של הכובש הציוני. ועוד לא דיברנו על זה שמנהיג נבחר של החברה הערבית בוחר במקום לצאת נגד מנהג השידוכים – הכובל בני אדם ומפריע להם לבחור באופן חופשי את בני זוגם המיועדים – להשתמש בו כאיום על מי שיחרוג מדרך הישר שלו, של התנגדות נחרצת לכל מה שהוא "ישראלי". שהרי כשמדובר בלאומיות ואף בלאומנות פלסטינית זחאלקה ממש לא בוחל בה. בזכות להינשא אפשר כנראה לנפנף רק כשזה משרת את האג'נדה. כשזה נוח אפשר "להזהיר" את בוחריך שהם לא יוכלו להינשא.

לא השירות האזרחי מעניין את זחאלקה אלא האפשרות של "הטמעת הישראליות" בקרב הציבור הערבי. עוד מזימה של משטר האימים הציוני. זה שצריך לעשות הכל כדי לצאת נגדו, אחרי שנבחרת במסגרתו לפרלמנט. הזכות לבחור ולהיבחר עומדת לכל אזרחי המדינה. בזכות ולא בחסד. רק שמי שמניף את דגל החרמות והנידויים, כדאי אולי שנאה ידרוש ונאה יקיים – ולא יקבל משכורת מ"המשטר".
כמה חבל להיווכח שוב שלאזרחים הערבים מגיעה הנהגה קצת יותר ראויה מזאת שמספקים לה רוב חברי הכנסת שנבחרים על-ידם.