זמן הוא כסף, קובעת אמרה ידועה. וכדי לחסוך בשניהם, מבקשת המדינה “לפנות” ממגוריהם מאות רבות של תושבים בשטחים הכבושים.
בגלגול הקודם של תשובת המדינה לעתירות לבג”צ נגד פינוי התושבים בדרום הר חברון, נאמר כי מדובר בפינוי בשל מגורים לא חוקיים בתוך שטחי אש. בית המשפט העליון הורה אז בצו ביניים להחזיר את התושבים לבתיהם. כעת הגישה המדינה תשובה לעתירות המעודכנות, שהוגשו לבקשת בית המשפט בשל השינוי בעמדת המדינה, שהסירה כביכול את איום הגירוש מעל התושבים. על פי הדיווח, הדגש בתשובה המעודכנת הוא על החיסכון בזמן ובכסף:
קרבת שטח האש לבסיס האימונים מאפשרת חיסכון במשאב היקר ביותר בתחום האימונים בצה"ל – משאב הזמן (…) משמעות ביטולו של שטח האש (918), הינה שהיחידות אשר מגיעות להכשרה בבא"ח נח"ל ייאלצו להתאמן בשטחי אש מרוחקים מהבא"ח, דבר שיפגע באופן משמעותי ביעילות האימונים, יהא כרוך בעלויות כספיות גבוהות ביותר וכן יגרום לאבדן זמן אימונים יקר.
כי כן, זמנו היקר של הצבא יתקצר לאין ערוך אם המקומיים לא יפריעו בדרך.
דא עקא, שהעברה בכפייה כגון זאת מנוגדת לדין הבינלאומי. ומניעת הגישה של התושבים לבתיהם ולאדמותיהם יכולה לעלות לכדי החרמת רכוש האסורה אף היא. חוות דעת של שלושה משפטנים המומחים למשפט בינלאומי, עוד טרם תשובתה המעודכנת של המדינה, קובעת תוך ניתוח מפורט של הדין החל בשטח, כי מדובר בהפרה של המשפט הבינלאומי. הם קובעים כי
כל עוד לא ניתן לקבוע כי סגירת השטח לצורך אימונים משרתת צורך צבאי, הכרחי ומיידי של הצבא הכובש בהתאם לנדרש על פי הדין הבינלאומי, השימוש בשטח עומד בניגוד להוראות הסעיפים 46 ו-52 לתקנות האג וכן לסעיף 53 לאמנת ג'נבה.
יתרה מזאת, האיסור על העברה בכפייה של תושבי השטח, על פי סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית (למעט בנסיבות חירום כמו פינוי זמני בשל קרבות המתחוללים בשטח או צורך צבאי הכרחי זמני), מהווה הפרה חמורה של האמנה ונתונה לסמכותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC). גירוש כזה עלול לחשוף את ישראל לתביעה שם. למתעניינים מומלץ, כמובן, לקרוא את חוות הדעת כולה (PDF).
האם בית המשפט יבלע את הטענה החדשה, ויהין לאשר כי חיסכון בזמן וכסף לצרכי אימונים הוא “צורך צבאי הכרחי ומיידי” של הצבא הכובש על פי הדין הבינלאומי החל בשטח? אין לדעת.
כשמסתכלים על מה שקרה בעניין כביש 443, לדוגמא, רואים שהפקעת הקרקע לצרכי סלילתו תורצה בטובת תושבי הכפרים המקומיים, ובית המשפט העליון, בשבתו כבג”צ, שוכנע כי ביסוד התכנית לא עמדו שיקוליה או צרכיה של ישראל ואישר זאת. מה שלא הפריע שנים לאחר מכן לצבא לאסור על תנועת פלסטינים – שלצרכיהם הוא נסלל, כזכור – על הכביש. לזכותו של בית המשפט ייאמר שאז לפחות הוא חייב לפתוח אותו לתנועת פלסטינים. אבל המקרה הזה מדגים היטב את הצביעות המגולמת בתירוצים שמספק שלטון הכיבוש לעוולותיו.
לכאורה, המדינה פחות מסתתרת כעת מאחורי שקרים ותירוצים צבועים הנחשפים לאחר מכן במלוא ערוותם. כעת מונחת על השולחן תביעה לפנות בני אדם ממקום מגוריהם כדי לקצר לחיילי צה"ל את זמן הנסיעה וכך לחסוך כסף למערכת. אל תגידו שמערכת הביטחון לא מהדקת חגורה בשל גזירות התקציב.
עוד בנושא:
מה שבג”צ בלע. וסוף סוף הקיא (פוסט אורח)
ג’נבה מון-אמור
