קרוא וכתוב

אחת השאלות שמעלה פרשת נח שנקראה בשבת האחרונה, היא מה פסול יש ב”שפה אחת ודברים אחדים”. מהו החטא של בוני מגדל בבל, שגרם לכך שאלוהים העניש אותם, בלל את שפתם והפיץ אותם על פני הארץ? פרשנות מעניינת היא של הנצי”ב מוולוז’ין, שהתוודעתי אליה דרך אביעד הכהן: הסכנה בדיבור שפה אחת היא של שלילת חופש הדעה והביטוי. עד כדי כך שעלולים להגיע לידי הריגת מי שדעתו אינה כדעתנו. כותב הכהן: “זוהי תורת הפלורליזם בעולמה של יהדות והיא כלל גדול בתורת ישראל”.

על פי הפרשנות הזאת, יש למעשה ברכה, לא עונש, בפיזור לארבע קצוות תבל. שכן זה מבטיח שלא ידברו כולם “שפה אחת ודברים אחדים”. ולא יגיעו דווקא כך לכלל חטא.

גם ליבוביץ רואה ב“שפה אחת ודברים אחדים” ריכוזיות, “שבסגנון המודרני אנו קוראים לו טוטליטאריות”:

המבין יבין שאין דבר איום יותר מאשר הקונפורמיזם המלאכותי הזה: עיר ומגדל כסמל לריכוז האנושות כולה מסביב לדבר אחד – שלא יהיו חילוקי דעות ולא יהיה מאבק על תפיסות שונות ועל ערכים שונים. אין להעלות אל הדעת עריצות גדולה מזה, אין להעלות על הדעת עקרות רעיונית וערכית יותר מזה. (הערות לפרשיות השבוע).

ואכן, ג”ס מיל – הפילוסוף הליברלי החשוב, שבין השאר העניק לנו בכתיבתו הצדקות חשובות לחופש הביטוי – מזכיר לנו כי אחת הסכנות הגדולות לחופש זה ולחירות בכלל נשקפת לאו דווקא מהשלטון ואמצעי הכפייה שלו, אלא מעריצות הרוב המוצאת לה את הנתיבים הלא פורמליים לשלוט. דעת הקהל. קונפורמיזם. בפרק שנקרא ‘על האינדיבידואליות כיסוד אחד מיסודות האושר’ הוא כותב:

במקום שדרכי ההתנהגות קבועות על ידי המסורת או על-ידי הרגלי בני-אדם אחרים ולא על-ידי אופיו של האדם עצמו שם חסר יסוד אחד מיסודותיו העיקריים של האושר האנושי (…) עצם העובדה שבני אדם שונים זה מזה בטעמם, בה בלבדה סיבה מספיקה שלא לנסות לעצב את דמותו של כל אחד ואחד לפי תבנית אחת. ואולם מלבד זה זקוקים אנשים שונים לתנאים שונים להתפתחותם הרוחנית (…) ואם לא יהיו נבדלים זה מזה גם באופני-חייהם, בהתאם להבדלים אלה, כי אז לא ישיגו את מדת האושר המגיעה להם על-פי-דין וגם לא יגיעו לידי שיעור-הקומה השכלי, המוסרי והאיסתיטי שהם מוכשרים לו לפי טבעם. (על החירות. תרגום: אריה סימון).

ניתן לקשר גישה זאת לאותה הצדקה לחופש הביטוי הרואה בו ערך בפני עצמו (ולאו דווקא אמצעי לגילוי האמת או חלקה, או שסתום חברתי חיוני). ביטוי עצמי בעל ערך אינטרינזי. כפי שכתב אגרנט ב’קול העם’:

חשיבותו של העיקרון נעוץ גם בהגנה שהוא נותן לאינטרס פרטי מובהק, דהיינו לעניינו של כל אדם, באשר הוא אדם, לתת ביטוי מלא לתכונותיו ולסגולותיו האישיות: לטפח ולפתח, עד הגבול האפשרי, את האני שבו; להביע את דעתו על כל נושא שהוא חושבו כחיוני בשבילו; בקיצור – להגיד את אשר בליבו, כדי שהחיים ייראו כדאיים בעיניו.

כל זה גובר על היתרון  שיש ב”שפה אחת ודברים אחדים”: היכולת להתלכד סביב פרוייקט מרשים כמו מגדל בבל, שראשו בשמים. פלורליזם, ריבוי הדעות, חשובים יותר מהיעילות שמאפשרת אחידות הדעים.

המתח הזה מוכר לנו גם מהחיים המודרניים, כאשר חסידי הביצועיזם מתרעמים על “הדמוקרטיה הזאת”, המאפשרת לכל אחד להביע את דעתו, להעלות ספקות, להתנגד. אכן, אין ספק שניתן למצוא מתח בין דמוקרטיה ליעילות. יש שיגידו כי היא “מכשול” ליעילות. אבל זהו מכשול שיתרונותיו עולים על חסרונותיו. כפי שמלמדת אותנו פרשת נח, מדובר בברכה והצלה, לא בעונש.

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלו תרומות לאחזקת הבלוג דרך כפתור הפייפאל המיועד לכך. ברצוני להודות לתורמים/ות.