כשקראתי היום את פרשת וישלח, נזכרתי שכתבתי פעם על אונס דינה. חשבתי גם על הפוסט האחרון שפורסם כאן שלשום וגם על הזוכה האחרון באות מיס פיגי. תכף נגיע לזה.
היה זה במסגרת הפוסט הכזונה יעשה את אחותנו?, שקישר בין שלושה סיפורים מקראיים ומצא בהם מן המשותף. וזה מה שנכתב בו על אונס דינה:
שכם בן חמור רואה את דינה "וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ". רק מה, בדרך הוא גם מתאהב בה ורוצה לשאת אותה לאשה. השאת נשים לאונסיהם מקובלת עד היום בחברות מסוימות, כדרך היחידה לשקם את ה"כבוד" שנפגע. חשבו על אשה שנדונה, אחרי שנאנסה, גם לחיות עם האנס ולהקים אתו משפחה. אבל מי חושב? בני יעקב, לעומת זאת, מתעצבים מאד ויחר להם מאד "כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב, וְכֵן, לֹא יֵעָשֶׂה". אכן, לא יעשה. התוצאה ידועה: בסיפור כיסוי של מילה המונית הנדרשת כדי שאפשר יהיה להינשא אלו באלו, טובחים שמעון ולוי אחֵי דינה כל זכר בעיר ומחזירים את דינה מבית שכם. כאשר יעקב מביע את חששו שעמי הארץ ינקמו בו על כך עונים לו בניו: "הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ"?
סיפור דינה הוא פרדיגמה למה שמכונה "כבוד המשפחה". במקרה זה קורבן הנקמה לא היתה האשה, שבדרך-כלל היא הראשונה המשלמת בחייה. אבל העיקרון זהה: פגיעה של אחרים בגופה של האשה או סטייה שלה מהקוד התרבותי הרואה בה, בגופה, רצונותיה וחייה כמה שאיננו שייך לה אלא לקולקטיב, הנשלט בידי גברים – מביא לרצח ונקמה. דבר אחד זועק בהיעדרו מהסיפור: ההתייחסות לדינה ולעינויים שעברה מיד שכם. איך היא מרגישה? מה היא רוצה? דינה שולית בסיפור הזה. במרכזו כבוד המשפחה והשבט. הכבוד שמדובר בו הוא כמובן ה-honor (שקמיר מתרגמת "הדרת כבוד"), ולא ה-dignity (שהיא מתרגמת "כבוד סגולי"), הלא הוא כבוד האדם המוגן בשיח הזכויות. כי כבוד האדם של דינה הוא האחרון שנחשב כאן. ובפרשות אחרות של "כבוד" המשפחה.
כשמשווים בין דברים תמיד יש הבדלים לצד הדמיון. דומה ושונה. לו היתה זהות לא היה מקום להשוואה. אז עם כל ההבדלים, כשמייסד קופיקס אומר: "אם אתפוס אותך עם אשתי במיטה, אולי אוותר לך – אם אתפוס אותך קונה ממישהו אחר, לא אוותר" (אות מיס פיגי) – הוא מבטא למעשה, בבסיס, את אותה עמדה. שבה אשתי היא רכושי. ואשה באופן כללי היא קניין. של משפחתה, בעיקר אביה (פטריארכיה היא שלטון האב) או של בעל(י)ה. זאת הסיבה שעל אף שאותו אבי כץ נמצא בהסכם עם אשתו, הוא כלל איננו מייחס לה בהתבטאותו רצון משלה, שיביא אותה (היפותטית) להיכנס עם מישהו אחר למיטה. מי שהוא נמצא מולו במשא ומתן בעקבות התקרית הדמיונית הזאת הוא הגבר, כמובן. כמו שכתבתי בדף הפייסבוק של הבלוג (המפרסם בנוסף לפוסטים את אותות מיס פיגי – כדאי!…): “ההסכם הוא בין בני הזוג דווקא. אבל היא כנראה חסרת רצון משלה, לכן ‘מוותרים’ או לא מוותרים לא לה אלא למי ש’קנה’ אותה. ומתחרה עם הקונה הרשמי.”
זה כמובן לא מתיישב עם כך שברוב הפעמים מי שנענשת ראשונה על הפגיעה “בכבוד המשפחה” היא האשה עצמה, כפי שכתבתי לעיל. מפני שמה שמציג בפנינו כץ הוא גרסה מתקדמת ומרוככת, שבה לא רוצחים אף אחד, חלילה, בגלל ניאוף. אלא, מנהלים משא ומתן “כגברים”. הקונה הרשמי מול זה שניסה לגנוב. המשותף הוא, כאמור, ההשקפה הרואה באשה רכוש.
והאובייקטיפיקציה, החפצון, של נשים, הוא המשותף גם למה שכתבתי בפוסט הקצר האחרון, על נשים כמצרך שאותו יש מי שמספק לשימוש. בנשים כאלה משתמשים; על זאת שמתחתנים יש חזקה, חזקת הבעלים; ואז אסור לאף אחד אחר להשתמש במוצר.
עוד בנושא:
אביה, בעלה ובועלה
קרוא וכתוב 
פרשנות מודרנית לסיפור דינה בת יעקב היא אוכפת מושגים עכשוויים על חברה שלא הכירה אותם בכלל ואשר הם זרים לאורחות חייה . היחידה שאליה השתייך הפרט בחברות אלו הייתה המשפחה והשבט פגיעה בפרט תמיד הייתה פגיעה במשפחה אדם ובוודאי אישה לא יכלה לצפות לחיים והגנה מחוץ למשפחתה ועל רקע זה צריך לנסות להבין את תגובתה של אישה שנאנסה ולא על בסיס הבנתנו היום את משמעות המעשה האינוס. לצורך הבנה זן חשוב לראות ששכם הנס המקבל אחריות על מעשהו ואינו מתייחס לדינה כחפץ אלא כמי שברצונו לחלוק עמה את חייו. דומני שגם דינה מסכימה לעבור לחיות עם שכם.
סיפור יחסו של שכם לדינה מתקשר לסיפור אמנון ותמר. שכם האנס מפתח לאחר האונס יחס של אהבה לדינה ורוצה לחלוק עמה את חייו, לעומתו אמנון לאחר אונס תמר מפתח כלפיה סלידה ומשלחה וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר-לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי וַתֹּאמֶר לוֹ אַל-אוֹדוֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי. דווקא תמר היא שמבקשת להישאר עם אמנון לאחר האונס והוא כופה את גירושה.