קרוא וכתוב

הסרט ‘חנה ארנדט’ מתרכז בפרק אחד בחייה של הפילוסופית והתאורטיקנית היהודיה-גרמניה, הקשור למשפט אייכמן שאותו סיקרה עבור הניו-יורקר ב-1961 וכשנתיים מאוחר יותר היה לספר ‘אייכמן בירושלים’. על הספר כתבתי בזמנו בהקשר אחר. 

הסרט מציג באופן נאמן למדי את הסערה והביקורת שעוררה סדרת הכתבות של ארנדט ואחר כך ספרה, במיוחד מה שכתבה (בחלק קצר של הספר) על היודנראטים ושיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים, שהיווה לטענתה מרכיב שסייע ליעילותו של מנגון ההשמדה. אינני בטוחה שהוא מצליח להעביר באופן מספק את תשובותיה של ארנדט להאשמות שהופנו אליה. ההאשמה בכך שאין בה “אהבת ישראל” – שלה השיבה שהיא אינה אוהבת עמים אלא אנשים – ובכך שהיא כתבה באופן נעדר כל רגש. ארנדט אכן בחנה את העניין בתבונה צרופה ובאזמל המחשבה, שהם הכלים הנתונים לה כפילוסופית. ניתן כמובן לא להסכים עם הניתוח שלה. המחשבה היא ניתוח קר אבל בארנדט, כמו באחרים, בערה תשוקה למחשבה. ובכך היה להט רב. עדיין, יש מקום לשאול האם עיסוק בסוגיות כאלה של הפשעים הנוראים ביותר שעוללו בני אדם לבני אדם – יכול להתנזר מן הרגש האנושי. מן החמלה. ועם זאת, מעניין האם האשמה דומה – של עיסוק נטול רגש – היתה מוטחת באותה עוצמה גם בפילוסוף גבר שהיה כותב על סוגיות אלה. או שמא מאשה מצופה ליטות יותר לכיוון הרגשות ואילו גבר שהיה מספק ניתוח קר בהקשר זה היה מוערך על יכולתו להתעלות מעליהם…

מה שהיה חסר לי בסרט הוא התעכבות על יחסיה הבעייתיים עם הפילוסוף מרטין היידגר, שהיה מורהּ ומאהבה. הסרט מקדיש לעניין זה רק פלאשבקים קצרצרים, שאינם מעמידים את הצופה על מלוא העוצמה של יחסים אלה והשפעתם על חייה של ארנדט ומשנתה. הבעייתיות נובעת מכך שארנדט המשיכה לעמוד בקשר עם היידגר אחרי מלחמת העולם השנייה ועוד יותר מכך משתיקתו המוחלטת שלו עצמו אחריה. בכלל ולנוכח עברו הוא בפרט. פרשנים מצביעים על כך כי ניתן למצוא קשרים בין כתיבתו הפילוסופית לבין האידיאולוגיה הנאצית, שקסמה לו בשל כך. היידגר נבחר לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג ב-1933, בהקשר שהיתה בו הסכמה להיהפך לפונקציונר של המשטר הנאצי, תוך שהוא שותק על סילוקו של קודמו ומורו אדמונד הוסרל ולא מתערב לטובתו; הוא הצטרף לאחר מכן למפלגה הנאצית כחבר; הטקסטים שפירסם בעת ההיא שפלים; ושלטונות בעלות הברית אסרו עליו ללמד עד 1951 בגלל עברו. ובעיקר, הוא שתק מאז ועד יום מותו על מה שארע בגרמניה ובאירופה כולה בשנים אלה. ג’ורג’ שטיינר מיטיב לנסח זאת בספרו הקצר והמומלץ ‘משנתו של מרטין היידגר’:

האם יש, מאז 1945 ועד ליום מותו, הברה יחידה על המציאות בעולם של אושוויץ ועל משמעויותיה הפילוסופיות? אלו השאלות החשובות באמת. והתשובה חייבת להיות: לא (…) את המחוות וההתבטאויות של היידגר בשנים 1933-1934, מעוררי בחילה ככל שיהיו, אפשר עדיין להבין. שתיקתו המוחלטת ביחס להיטלריזם ולשואה לאחר 1945 היא המצויה ממש על גבול הבלתי נסבל.

ארנדט היתה רחוקה מלשתוק, גם אם מה שכתבה לא מצא חן בעיני הכול. לא רק ב’אייכמן בירושלים’ ובמושג השנוי במחלוקת שטבעה בו אודות “הבנאליות של הרוע”. ספרה החשוב ‘יסודות הטוטליטיות’ יצא ב-1951. היידגר לעומתה לא רק שיתף פעולה עם הנאצים אלא בחר, כאדם ובעיקר כפילוסוף והוגה דעות, לשתוק עד יום מותו. שתיקה זו היא הבלתי נסלחת.

עוד בנושא:
למאן לומר לנגף טוב

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלו תרומות לאחזקת הבלוג דרך הכפתור המיועד לכך. ברצוני להודות לתורמים/ות.