שלום צבי,
הפנו אותי למאמרך המקומם "גילו לנו גוש" (ברישום). ואת התואר “מקומם” אני כותבת כמתנגדת נחרצת, עקבית וחד משמעית להתנחלויות. וגם כבעלת ניסיון אישי בגושים.
אצטט לעניין זה את סוזן סונטאג:
לתאר תופעה כסרטן הרי זו הסתה לאלימות. השימוש בסרטן בהתבטאויות פוליטיות מעודד פטאליזם ומצדיק אמצעים 'חמורים' – ובה במידה מחזק מאוד את הדיעה הנפוצה, שהמחלה היא בהכרח אנושה.
ומכיוון שכבר כתבתי על השימוש הפוליטי בסרטן (ברשימה שבה מצוטטת גם סונטאג ביתר אריכות), אפנה אותך לשם:
עשבים (שוטים) וגידולים (ממאירים)
[אגב, כשהיו פעם בהארץ עורכים, הם בטח היו פוסלים את זה בגלל השימוש הלא תקין "יש לו את" (לא חלילה בגלל ההשוואה הממאירה שלך)…].
הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לאחזקת הבלוג. ברצוני להודות לתורם.
קרוא וכתוב 
נעמה, לא יודעת.
נכון שלמילים "גוש" וסרטן" יש קונוטציות קשות, אבל מכאן ועד זיהויין עם הסתה לאלימות – …
כאשר אומרים שיש להילחם בתופעה כזו או אחרת – גם מלחמה היא אלימות, אבל אנחנו לא מתחילים לירות לכל עבר. אנחנו נוקטים בכל האמצעים החוקיים שבידינו כדי לפעול למיגור התופעה.
כאשר ליבוביץ השתמש במילה "יהודונאצים" – הוא העביר באמצעות המושג המאוד קשה הזה מסר חד וברור.
נינה, ברור שהשימוש הוא מטאפורי. אבל בדיוק את המשמעויות של המטאפוריקה הזאת מנתחת סונטאג באופן מבריק, לטעמי, בספרה 'המחלה כמטאפורה' שממנו ציטטתי, קטע ארוך יותר בפוסט שאליו אני מפנה..
וכמו שכתבתי שם יש גם הצד השני של המטבע: השוואת מצבם לתופעות מגונות בחברה מהווה מסר מעליב לחולי סרטן הנאבקים באומץ במחלתם.
להם מה שיש לצבי בראל – שלמיטב ידיעתי הוא ד"ר למזרחנות ולא לרפואה – לספר במאמר הזה הוא ש"כשהדיאגנוזה מצביעה על שלושה גושים, נעלמת גם שארית התקווה ונותרת הציפייה המיוסרת למנה הבאה של משככי הכאבים".
מסכים לכל מילה
תקופתנו אנו מאופיינת לדעתי ברגישות רבה כל אימת שמופנית טענה כלפי אדם או קבוצה המתוארים כ"סרטן" בדיוק אותן הסיבות שהיטבת לתאר בפוסטים השונים בבלוג זה (וטוב שכך), אולם מכאן ועד הטענה לפיה קריאה שכזו היא הסתה לאלימות הדרך ארוכה:
ראשית יש להתחשב באופי השיח הפוליטי המשתנה מתרבות לתרבות, כאשר מקומות אחדים ינהגו עדינות נפש בביטויים מילוליים ואילו אחרים ירחיקו לכת באלימות מילולית. מכאן, שדבר אחד יהיה לצפות לשיח פחות גס ודבר אחר לשקול איסור של ביטויים מעין אלו.
מכיוון שאני מעריך כי איסור בחוק הוא לא הרעיון המוצע, אוותר על הסבר ואעבור למישור הנורמטיבי. רטוריקה בכלל, ורטוריקה פוליטית בפרט מבוססת מטאפורות שונות ומשונות – אלו "התבלינים" שבאמצעותם מפשטים ומנגישים רעיונות פוליטיים מופשטים. אני יכול שלא לאהוב שימוש מדיצני בשיח הפוליטי (ומה זו לדוגמא "פעולה כירורגית" אם לא סרח עודף הזקוק לעקירה..) או לתאר את ההתגוששות הפוליטית כ"מירוץ סוסים" עם מנצחים ומפסידים על כל המשתמע מכך, אולם אין לי ציפיות אפריוריות מזולתי לשיח מכובד. אאחל שיהיה כזה, אבל בדרך לשם לא אפעל להשית סנקציות חוקיות או נורמטיביות.
מסכים עם כל מילה (וגם אני חושב שההתנחלויות פוגעות במדינה)
כל מטאפורה נועדה להשחיז את החץ המכוון אל המטרה ותהיה המטרה אשר תהיה.
מי שנמצא בצד היד המושכת ימצא טיעונים להצדיק את החץ ואת פגיעתו ואילו מי שנמצא בדרכו של החץ יטען תמיד שהוא קטלני.
חבל שכך אבל זה המצב ואתו נאלץ להמשיך ולהתמודד
הבהרה -הסכמתי מתייחסת לתוכן לעיל. ביחס להתנחלויות התנגדתי להן ואני עדיין מתנגד לרובן אך לא הן שמונעות את ההסדר המיוחד והבלתי אפשרי-להפך באופן פרדוקסלי הן מקדמות אותו אבל זה לא הנושא של הרשימה
מסכים לחלוטין
(ומוסיף את התבטאותו של יהושע סובול: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/158/972.html,
עליה התנצל),
ומן הצד הימני של המפה הפוליטית רוצה לגנות את השימוש הנלוז של ח"כ מירי רגב באותו ביטוי כלפי המסתננים מאפריקה.
הייתי שמח לקבל מגולדבלט משה הסבר מנומק לתרומת ההתנחלויות לקידום "הסדר" ,בתקווה שאין בו פרדוקס אלא פתרונו