קרוא וכתוב

לא חשבתי לכתוב על שולמית אלוני, בעיקר משום שכה הרבה כבר נכתב. אך כיוון שהתבקשתי לכתוב משהו לזכרה במקום אחר, אני מעלה את הדברים גם כאן. במלאת שבעה למותה.

שולמית אלוני שנפטרה השבוע השאירה את חותמה בעולם. ישראל עם ולאחר אלוני אינה ישראל ללא ולפני אלוני. זה אינו דבר של מה בכך. אלוני השפיעה על תפיסת עולמם ועל דרכם של רבים ונתנה להם השראה. לא רבים יכולים להגיע ליומם האחרון ולעבור מן העולם עם הידיעה וההרגשה הזאת.

רבות נכתב ונאמר עליה השבוע ואין הרבה מה להוסיף. שולה (כך נקראה בפי כל מכיריה) הכירה לישראל את שיח זכויות האזרח. התמורה שעברה בעצמה מבחינת התפתחותה הפוליטית מעניינת אף היא. שכן היהפכותה לאשת שמאל היתה הדרגתית וכך גם הנושאים שהציבה על סדר היום. מדיבור על זכויות אזרח (והקמת המועצה לצרכנות), על הצורך להפריד בין דת למדינה, על נשים כבני אדם (כשם ספרה) – ששולה היתה מחלוצות המאבק למעמדן השווה – הורחבו המעגלים. זאת מתוך הבנה ששלום חיוני לכל אלה ויותר, וכי לא ניתן לדבר על זכויות אדם כשמחזיקים עם שלם תחת כיבוש. באשר לצדק חברתי אהבה להזכיר תמיד את ארבע החירויות של רוזוולט, בנאומו הידוע מ-1941; ארבע חירויות הכוללות (בנוסף לחופש הביטוי, חופש הדת והחופש מפחד) את החופש ממחסור. היתה בכך הרחבת מעגל האופיינית לשמאל ראוי לשמו: הבנה שהמאבקים קשורים. שתפיסת עולם שלמה, כמו גם הכרה פוליטית מלאה, מכירה בכך שלא ניתן ולא נכון לנהל אותם באופן מבודד. שזכויותיו של מגזר אחד קשורות לבלי התר באלו של השני. שלכולנו זכויות אדם; גם לאחר, לגר, לזר ולאויב.

באופן אישי לא היתה שולה מה שניתן לכנות אשה נחמדה. כך הוא לעיתים קרובות עם אנשים המשנים את העולם… יתכן כי קשה אחרת; יתכן שזהו עניין אישיותי של אותם הנמשכים לכך; יתכן כי מי שמנהלת מאבקים כאלה – במיוחד בהיותה אשה – חייבת להיות בנויה כך. אך אדישים אליה אי אפשר היה להיות. גם מורכבויות, מתחים ואף סתירות לא נעלמו מאישיותה ומאורח החיים שניהלה, כולל זה הפוליטי. שולה היתה אשה ססגונית שלא חששה לומר את דעתה, גם כשהיתה לא מקובלת. לעיתים באופן נוקב שלא נעם לאזני שומעיה. האמת שלה בערה בה תמיד. לא פלא שלספר השיחות שלה עם עדית זרטל נתנה (בעקבות אמרתו הידועה של מרטין לותר), את השם "לא יכולה אחרת".

מעניין כי אלוני, שלחמה כל חייה בממסד הדתי-אורתודוקסי (אך היתה שופעת ידע במחשבת ישראל), ביקשה להיקבר בטקס דתי. פתח לפרשנויות שונות, וחידה שתישאר לאחר מותה.

בנה אודי אמר שהיא לימדה אותו רדיקליות הבאה ממידת החסד. אך יפה בעיני לסיים באותן מילים שנשא על קברה שמעבר לפן האישי יש בהן, לטעמי, מסר חשוב ואנושי לכולנו כפרטים וכחברה:

את זכר גבורתה יספרו רבים וטובים, וגם אני סיפרתי ואספר, אבל אני רוצה לסיים בזכר חולשתה. כה יפה היא היתה גם בחולשתה. אנחנו חברה שכה מפחדת מהזיקנה והדימנציה ולא תמיד יודעים לפתוח את לבנו לרגעים בהם דעתו של האדם נעלמת ממנו אך לבו עדיין פתוח כילד, לאהבה. כי דלת אחת נסגרת אך דלת אחרת נפתחת. ואחרי שהתגברתי על החרדה לפגוש את האשה הגאונה הזאת בשטיונה, וקרבתי אליה וחיבקתי אותה (…) למדתי שאם נפתח את לבנו לזקנינו וזקנותינו נקבל מתנה ענקית של אהבה מאוחרת.

הלכה מאתנו אשה רבת זכויות. שהאמינה ברוח האדם ונתנה לנו תקווה שיכול להיות אחרת. יהי זכרה ברוך.