קרוא וכתוב

כשאני נתקלת מדי פעם במאמרים בנושא חוק השבות, אזרחות או פליטים, או שמסבים אליהם את תשומת לבי – אני מסתקרנת לרוב לראות מה נכתב. את הדוקטורט שלי כתבתי על מדיניות הגירה בתורת הצדק הליברלית. הפרק האחרון שלו בחן את חוק השבות. ספרי ‘חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן’, ראה אור בהוצאת אוניברסיטת תל אביב ב-2003. הספר השתמש בחלקים מהדוקטורט (תוך שהוא משמיט את הפרקים הפילוסופיים הכבדים יותר), והפך את סדר הדברים – פתח בחוק השבות – כדי לעשותו נגיש יותר לקהל הרחב. לאחר מכן פירסמתי כמה מאמרים בנושאים אלה ולימדתי שבע שנים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה את הנושאים של הגירה ואזרחות ושל זכויות של זרים. הנושא, בקיצור, קרוב ללבי ואני מתמצאת בו.

אלא שהתמצאות בחומר היא לא מה שאפשר תמיד לומר על כל מה שמתפרסם בנושא בעיתונות או בבלוגים, שעיני שוזפת. מובן שמי שכותב על כך באופן פופולרי ואינו מומחה לנושא לא יתמצא בנושא כמו מי שחוקר את התחום באופן אקדמי. אך ניתן לצפות ממנו (ומעורכיו במקרה של עיתונות) שלפחות יבדוק את העובדות. מה שאפשר לעשות בקריאה פשוטה. הנה שתי דוגמאות מן התקופה האחרונה.

במאמר להחיל על הפליטים את חוק השבות שהתפרסם באתר הארץ (ברישום או בקריאה חופשית דרך הנייד), קורא מרטין ויין (שעל פי הקרדיט הוא ד”ר המלמד היסטוריה באוניב’ ת”א ובסניף הישראלי של אוניב’ ניו-יורק), להרחיב את חוק השבות “כך שיאפשר מתן אזרחות לפליטים שהוכרו כמי שזכאים לקליטה כאן מסיבות הומניטריות”.

השאלה האם יש להעניק אזרחות לחלק ממבקשי המקלט המגיעים הנה (נתחיל בכך שקודם יש לתת מעמד של פליטים לזכאים לכך) – ראויה לבחינה. אך לפני שמביעים דעה בנושא, וללא קשר לאיזו דעה, כדאי אולי לדייק בעובדות. חוק השבות אינו מקנה אזרחות. אלא זכות להיכנס ולשבת בארץ: הזכות המרכזית שהוא מקנה היא עלייה (“כל יהודי זכאי לעלות ארצה”). או הגירה אם תרצו. חוק האזרחות הוא הקושר בין שבות לאזרחות ומקנה אזרחות מכוח שבות, למעשה באופן אוטומטי. אך חוק האזרחות מאפשר גם קבלת אזרחות בדרכים נוספות (ראו פירוט בהמשך). כדי לתת אזרחות למבקשי מקלט, או לכל אדם אחר, אין צורך לתקן את חוק השבות. יש פשוט להשתמש בחוק האזרחות. בזמנו הוענקה אזרחות לקבוצת פליטים ויטנאמים שנקלטה בישראל ביוזמתו של ראש הממשלה דאז מנחם בגין; וכידוע חוק השבות לא שונה לצורך זה.
ככל שהוראות קיימות בחוק האזרחות (בתיקונים שעבר) או בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) תשס”ג-2003, לא מאפשרות הענקת מעמד בארץ לתושבי או אזרחי מדינות מסוימות, הנחשבות למדינות אויב – יהיה צורך לתקנן לשם כך (או להפעיל את מנגנון ההחרגה אם קיים). את חוק השבות יש מי שאולי רוצים לתקן למטרות אחרות (איש איש להשקפתו), אבל לעניין זה אין בכך שום צורך.

הקריאה לתיקון חוק השבות אולי צלצלה טוב לאזני העורך של מדור הדעות בהארץ (אומרים שיש כזה, ואולי הוא גם קורא את המאמרים שהוא מפרסם), מסיבות שאפשר רק לנחש. אבל קשר בינה לבין המציאות – אין.

המשפט הפותח בפוסט של יוסי גורביץ קבע כך:

מדינת ישראל מכירה בשני סוגים של אזרחות: אזרחות מכוח שבות, כלומר מתוקף היותך יהודי ששב למולדתו אחרי אלפיים שנות גלות, ואזרחות מכוח ישיבה, קרי ילידות או השתקעות. אזרחות מכוח שבות חלה אוטומטית על כל היהודים החיים בישראל, גם אם נולדו בה.

משפט אחד בלבד. קביעה פסקנית. ולפחות שתי שגיאות קרדינליות.

“מדינת ישראל מכירה בשני סוגים של אזרחות”? מכוח שבות ומכוח ישיבה?
חוק האזרחות קובע בסעיפו הראשון  את הדרכים השונות שבהן נקנית אזרחות ישראלית: מכוח שבות, מכוח ישיבה בישראל, מכוח לידה, מכוח לידה וישיבה בישראל, מכוח אימוץ, מכוח התאזרחות ומכוח הענקה.

“אזרחות מכוח שבות חלה אוטומטית על כל היהודים החיים בישראל, גם אם נולדו בה”?

עד 1980 הדרך היחידה לקניית אזרחות ליהודים, על-פי חוק האזרחות, היתה אכן מכוח שבות (על-פי סעיף 2 לחוק). כיוון שסעיף 4 לחוק השבות קובע כי גם יהודי שנולד בישראל או שעלה לארץ לפני קבלת חוק השבות, דינו כדין מי שעלה לארץ לפי חוק השבות, רכשו גם יהודים ילידי הארץ אזרחות מכוח שבות ולא מכוח לידה. (עם זאת יש לציין כי הדרך שבה נקנתה האזרחות לא השפיעה על המעמד האזרחי; זכויות האזרחות אינן תלויות בדרך שבה נרכשה). בשנת 1980 תוקן חוק האזרחות. על-פי אחד התיקונים, מי שנולד בישראל ואחד מהוריו אזרח ישראלי, יהיה לאזרח מכוח לידה. בכך הושוותה הדרך לקבלת אזרחות לילידי הארץ, שלפחות אחד מהוריהם הוא בעל אזרחות ישראלית. ומאז מקבלים גם יהודים ילידי ישראל אזרחות מתוקף לידה.

מדובר בעובדות שניתן  לבדוק בקריאה פשוטה. של החוקים בהם מדובר במקרים אלה. ואם זה סבוך או לא מובן (כמה מההלכות המשפטיות שנקבעו בתחום הן בהחלט כאלה, ולעיתים גם שופטים שוגים) – להתייעץ.   
נושאים שבהם אני מבינה היטב אני יכולה לתקן כדי לתרום לדיוק (או למשוך בכתפי/להיאנח לנוכח הטעויות). העניין הוא שכאשר אנחנו נתקלים בשגיאות גסות בתחומים שבהם אנו מתמצאים, אנו נוטים לפקפק גם במה שהכותבים קובעים – בנחרצות ובפסקנות – בתחומים אחרים, שבהם אנחנו מבינים פחות או כלל לא. הנה עצה: לקרוא לפני שכותבים.

לקריאה נוספת:
מאמרי “’דינו כדין מי שעלה על פי חוק זה’: המבוי הסתום של פרשת סטמקה, תכליתו של חוק השבות והזיקה בין שבות לאזרחות”, משפט וממשל י’/1, 2006 (PDF)
ספרי חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן, הוצאת אוניברסיטת ת”א, 2003.

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לאחזקת הבלוג. ברצוני להודות לתורמת.