קרוא וכתוב

בשולי הדיון הציבורי אתמול בעקבות הכרעת הדין במשפט הולילנד, ביטאו מגיבים את תחושתם שזה “יום עצוב”, “יום שמח”, ”יום עצוב-שמח” וכיו”ב. היו בהם גם שהתייחסו להתייחסויות האמוטיביות של זולתם והסבירו מדוע הם חולקים עליהן או מסכימים איתן.

ובכן, שמח או עצוב? כמובן ש”עצוב-שמח” (או “שמח-עצוב”) מושך את הלב: הוא מכיל הכול, מורכב ואמביוולנטי. אבל ה”ציון” שלי הוא “שמח”. וזאת למה?

העצב הוא על מה שקרה במציאות. על השחיתות הפושה במסדרונות של רשויות השלטון. על כך ש(חלק מ)נבחרינו, עד לראש הפירמידה, מוכרים אותנו לכל המרבה במחיר. העצב הוא על תמונת המצב שנפרשה במשפט הולילנד ובמשפטים אחרים (שבחלקם היתה הכרעה אחרת) – הרבה קודם להכרעת הדין של דוד רוזן אתמול. והיא היתה כזאת גם בלעדיה. איזו מדינה…

אז לשמחה מה זו עושה? השמחה היא על כך שאותה מדינה עצמה שבה נפרשת לעינינו תמונה כה עגומה, משכילה ומצליחה להביא את נבחריה ושאר פושעים לבית המשפט. ולהרשיעם כשנמצאות הראיות לכך. בלי להדר פני גדול. השמחה היא שיש דין ויש דיין. לפחות במקרה זה, שאין להקל בו ראש. השמחה היא שעל ההתנהלות הלא-מוסרית והעבריינית הזאת יש כיום חותם פלילי של בית משפט. ושלמציאות העצובה הזאת יש גם תג מחיר. איזו מדינה!

זה עדיין לא הסתיים. אבל מותר גם לשמוח ביום כזה.