בשולי הדיון הציבורי אתמול בעקבות הכרעת הדין במשפט הולילנד, ביטאו מגיבים את תחושתם שזה “יום עצוב”, “יום שמח”, ”יום עצוב-שמח” וכיו”ב. היו בהם גם שהתייחסו להתייחסויות האמוטיביות של זולתם והסבירו מדוע הם חולקים עליהן או מסכימים איתן.
ובכן, שמח או עצוב? כמובן ש”עצוב-שמח” (או “שמח-עצוב”) מושך את הלב: הוא מכיל הכול, מורכב ואמביוולנטי. אבל ה”ציון” שלי הוא “שמח”. וזאת למה?
העצב הוא על מה שקרה במציאות. על השחיתות הפושה במסדרונות של רשויות השלטון. על כך ש(חלק מ)נבחרינו, עד לראש הפירמידה, מוכרים אותנו לכל המרבה במחיר. העצב הוא על תמונת המצב שנפרשה במשפט הולילנד ובמשפטים אחרים (שבחלקם היתה הכרעה אחרת) – הרבה קודם להכרעת הדין של דוד רוזן אתמול. והיא היתה כזאת גם בלעדיה. איזו מדינה…
אז לשמחה מה זו עושה? השמחה היא על כך שאותה מדינה עצמה שבה נפרשת לעינינו תמונה כה עגומה, משכילה ומצליחה להביא את נבחריה ושאר פושעים לבית המשפט. ולהרשיעם כשנמצאות הראיות לכך. בלי להדר פני גדול. השמחה היא שיש דין ויש דיין. לפחות במקרה זה, שאין להקל בו ראש. השמחה היא שעל ההתנהלות הלא-מוסרית והעבריינית הזאת יש כיום חותם פלילי של בית משפט. ושלמציאות העצובה הזאת יש גם תג מחיר. איזו מדינה!
זה עדיין לא הסתיים. אבל מותר גם לשמוח ביום כזה.
הבעיה המטרידה היא שה"יש דין ויש דיין" הוא תלוי מקום.
מדוע אני עצוב?
אני עצוב מאחר וברור לי שפרשת הולילנד היא חריג הואיל והמעורבים בה התנהגו בטיפשות ובחוסר זהירות רבה, שאינה מאפיינת בדרך כלל את השחיתות בצמרת הפוליטית בראש ובראשונה על ידי אי קניית עד המדינה בזמן הנכון ומעבר לכך על ידי שאפשרו שכסף יעבור מהמשחד למשוחד או מקורבו באופן די ישיר.
השחיתות המקובלת מתבצעת בדרך אחרת וללא עקבות מפלילים. היא כוללת למשל עורכי דין מפורסמים שמעניקים שירותים משפטיים ללא תמורה [חסיון עו"ד לקוח] ומקבלים עבודה משפטית מכניסה במיליונים ממשרדי הממשלה והעדפה עניינית ללקוחותיהם [רמז תבדקי מי מתגייס עכשיו לטובת אולמרט]. היא כוללת פקידות בכירה שלא אוכפת רגולציה ואחר כך ,לאחר צינון מינימלי, מוצאים אותה בצמרת הפירמידה העסקית, זוכה למשכורות עתק ומנצלת את קשריה משכבר. תקצר היריעה להסביר כיצד פועל כאן מנגנון השוחד וההעדפה.
כמו שנאמר בסיומו של הסרט חלום אמריקאי -עוד לא התקרבנו בכלל לכסף הגדול. מאחר שבשום מדינה לא הצליחו במשימה הזאת הרי שהשחיתות אתנו לתמיד.