תהא אשר תהא דעתנו בשאלת פולארד, הפרשייה הזאת היא עניין בין ישראל לבין ארה”ב. לכן תמוה ביותר, בלשון המעטה, שתמורת שחרורו ישראל משלמת לפלסטינים. בסוג של עסקה סיבובית.
כמו אנשים, גם מדינות ועמים יכולים להיקלע לסכסוכים שבהם הם זקוקים לסיוע מבחוץ, תיווך וגישור, כדי להיחלץ מהם. עד כאן הכול בסדר. אבל כאשר המו”מ בין הצדדים מתערבב בעניינים שבין אחד הצדדים למגשר או למתווך, דומה הדבר למטפלת זוגית שתנהל רומן עם אחד מבני הזוג שהגיעו אליה לטיפול. או תקנה ממנו דירה באותו זמן.
אפשר גם להחזיק בדעות שונות לגבי שחרור אסירים והאם אכן מדובר בצעדים בוני אמון. אבל הקושי הגדול ביותר שעולה מהעסקה הסיבובית הזאת, שטרם ברור אם תקרום עור וגידים, הוא שכביכול לישראל אין אינטרס בקידום המשא-ומתן. בסיום הכיבוש ובסיום הסכסוך (שני דברים שלהבדיל מחלקים לא קטנים בשמאל הישראלי, לי ברור כי אינם זהים). עד כדי כך שהיא מוכנה לעשות מחווה במסגרת הניסיון הזה רק תמורת מתן לא מן הצד השני אלא מהמתווך (והוא בתורו מציע אותו). האמת היא שאנחנו לא עושים לאף אחד טובה ולישראל יש אינטרס ראשון במעלה בניסיון כן ואמיתי לקדם את כל אלה.
איך כתב מישהו בטוויטר: אם המו”מ בין ישראל לפלסטינים היה משפט גירושים, ישראל היתה יוצאת עם משמורת על הילדים של השופט…
צילום: איי.פי.
עוד בנושא: האזרחים הישראלים של החמאס
קרוא וכתוב 
פוליטיקה היא משהו שקשה למדוד בהגיון חיצוני. על מנת להתקדם איכשהו עוד שלב במו"מ כדי לדחות משבר, צריך להשתיק זמנית או לנסות להשתיק את אלו שבמחנה שלך מנסים לטרפד אותו.
גם ההנחה שלישראל או לצד שכנגד יש אינטרס עליון לקדם את המו"מ טעונה הוכחה וכלל לא ברורה מאליה. אינטרס של מי? מי ירוויח אישית ופוליטית מקידום המו"מ? מי ירוויח אם ייכשל? למי כל אחד מהמשתתפים במו"מ חייב לתת דין וחשבון?
עד כמה שזה משונה יש לא מעט אצלנו ובצד שכנגד שמעדיפים פחות או יותר את המצב הקיים כי זעזוע בהמשכו משמע אולי סיכון מה שיש להם כעת,העלאת כוחות מתנגדים,סיכון יציבות פנימית ועוד. צריך למפות את מפת האינטרסים מאד בזהירות כי האינטרסים המוצהרים לרוב אינם האינטרסים הממשיים והאינטרסים המידיים אינם האינטרסים ארוכי הטווח.
אני חושב שדווקא מתווך טוב הוא זה שמצליח לחלץ את המו"מ ממשחק סכום אפס. אפשר לעשות זאת כמובן ביותר מדרך אחת, אבל אחת מהן היא להגדיל את הקופה. [רק לעניין זה,] נראה לי שהתנהלותה של ארה"ב בעניין סבירה ביותר.
זה לא אומר שארה"ב חסינה מביקורת על העניין. אפשר, ובצדק רב, להתרעם על הסחר בבני אדם שמנהלת ארה"ב, ועל החזקתו של פולארד בשלב הזה (אולי לא באופן בלעדי, אבל לכל הפחות, בין היתר) כקלף מיקוח.