שנים רבות, עד שהייתי ממש מבוגרת, פירשתי בטעות גמורה את ארבע הקושיות של ליל הסדר. פירוש המשותף להרבה אנשים, למיטב ידיעתי, ושהלחן ואופן השירה של הטקסט מחזקים אותו. כך, סברתי שהקושייה היא “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”?, שהיא נשאלת ארבע פעמים, וכל פעם מקבלת תשובה אחרת. בעצם ארבע תשובות יותר מארבע קושיות. פעם אחת: “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה. הלילה הזה כולו מצה”. פעם שנייה: “הלילות אנו אוכלין שאר ירקות. הלילה הזה מרור”. פעם שלישית: “שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת. הלילה הזה שתי פעמים”. ופעם רביעית: “שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין. הלילה הזה כולנו מסובין”.
אהה, לא! כל הטקסט לעיל הוא הוא הקושיות. ארבע במספר, אכן. כך:
- ”מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה”?
- ”מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות. הלילה הזה מרור”?
- ”מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת. הלילה הזה שתי פעמים”?
- ”מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין. הלילה הזה כולנו מסובין”?
והתשובה? התשובה היא אחת! והיא מופיעה מיד בהמשך הטקסט:
”עבדים היינו לפרעה במצרים. ויוציאנו ה’ אלהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה”.
עבדים היינו. ולכן “מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”. הלילה הזה הוא זכר ליציאת מצרים. זכר להיותנו עבדים. ולהחלטה לא להיות עוד עבדים. וגם לא לשעבד. החלטה לצאת למסע החירות.
כי מסע החירות לא נגמר. כל שנה אנחנו אומרים “הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין”. השנה אנחנו עבדים ובשנה הבאה נייחל להיות בני חורין. לא נהיה בני חורין. נייחל; נשתדל; נתאמץ. ולכן גם בשנה הבאה נגיד את אותו משפט בדיוק. כי כל שנה אנחנו עבדים. כי המסע לחירות הוא מסע מתמשך. וגם “הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל”. מה פירוש השנה כאן ובשנה הבאה בארץ ישראל? ואם אנחנו כבר בארץ ישראל? בשנה הבאה בארץ ישראל כי אנו מייחלים לארץ ישראל המובטחת. זאת שההבטחה שבה מותנית בכך שדרכינו יהיו דרכי צדק. “הבא עבדים לכנען, וכנען תהפוך עד מהרה למצרים שנייה”, כתב מייקל וולצר בפרשנות המסעירה שלו ‘יציאת מצרים כמהפכה’.
על אף שברור שהיסטורית לא היו בארץ ישראל וייחלו להגיע אליה פשוטו כמשמעו, הרי ל”כאן” ול”ארץ ישראל” יש גם משמעות מטאפורית. הכאן המשעבד – מבחינה זאת אנחנו תמיד במצרים – וארץ ישראל של מעלה, אם תרצו. ארץ ישראל של חירות. של עצמאות. הארץ המובטחת באמת.
גם השנה (מסורת או לא?), האופן שבו מסיים וולצר את ספרו שהוזכר לעיל, משמש כברכה נפלאה לחג:
…עודנו מאמינים, או שרבים מקרבנו מאמינים, במה שיציאת מצרים לימדה אותנו לראשונה, או במה שמקובל לחשוב שהיא לימדה אותנו, על משמעותו של המעשה הפוליטי ואפשרותו ועל צורתו הנאותה:
– ראשית, כי כל מקום שאתה חי בו הוא כנראה מצרים;
– שנית, כי אכן קיים מקום טוב יותר, עולם שובה-לב יותר, ארץ מובטחת;
– ושלישית, כי 'אל הארץ הזאת תגיע דרך המדבר'. אין שום דרך להגיע מכאן לשם אלא אם כן תצטרף אל האחרים ותצעד.
ועכשיו כבוד לסדר ביגור, עם “מה נשתנה” (שלא הצלחתי להטמיע בפוסט).
חג חירות שמח!
עוד בנושא:
חירות כמאמץ
עבדות, חירות והבטחה
איפה אתם בסגר?
נימה של פולמוס-אם מקבלים את הפרשנות המוצעת אין לחירות קשר להחלטה שקיבלנו לא להיות עבדים ובוודאי להחלטה לא לשעבד שלא התקבלה. אנחנו גם לא מאחלים את החירות לכל באי עולם. להבנתי, החירות והעבדות על פי המסורת הם בידי שמיים ונגאלנו מעבדות כי ה' הוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה.
הסדר הקיבוצי שאליו התוודעתי הוא של קיבוץ עין השופט ואכן כשם שמשה אינו נזכר בהגדה המקורית גם הקדוש ברוך הוא נמחק מנוסח זה של ההגדה הקיבוצית וסופו של הפזמון ו"היא שעמדה" הוא "ואנו ניצלים מידם" ולא והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם
בכל דור ודור אנו יכולים לפרש את מושג החירות על פי הבנתנו שאין לה קשר בהכרח למקורות
חג חירות שמח
חג שמח, נעמה יקרה, ובעיקר שנזכה לחגוג חירות (-: