כששבתי הביתה בספטמבר אחרי ארבעה שבועות שבהם נעדרתי ממנו מטעמי בריאות, היו צמח אחד בגינה ואחד בעציץ מתים. על אף שהעציצים והגינה טופלו כולם במסירות. צמח שלישי בעציץ בכניסה לבית נראה כך אף הוא, וכמעט נעקר יחד איתם. אך מבט מקרוב הראה כי יתכן שתהיה לו תקומה. שיש לו בסיס שיכול להתחדש. הוא נגזם, אפוא, ובמשך חודשים הושקה כרגיל. לאט לאט הוא הצדיק את האמון שניתן בו. תחילה הוציא עלים חדשים ירוקים. ובימים האחרונים – כמעט תשעה חודשים סמליים מאז שנעקרתי בפראות מביתי אל בית החולים – פורח במלוא התפרחת הסגולה שלו, המשכרת ביופייה. 
מלאכת הגינון מלמדת אותנו סבלנות ואורך רוח. מן הצמחים אנו לומדים שלתהליכים זמן משלהם. שאינו תמיד תואם לזמן האנושי קצר הרוח, המתייאש בנקל. זמן שלא תמיד נראה לעין האנושית. לעיתים ריפוי וצמיחה מתרחשים מתחת לפני השטח, באין רואה. כשמלמעלה, במבט שטחי, דומה כי כלום לא קורה. אך הכול קורה. למטה, במעמקים. מבשיל לאיטו, בזמן שלו. מתחת לפני האדמה שורשים נשלחים אט אט. גם כשהצמח מבקיע לעיתים הוא נאבק. ואכן, לפעמים קמל ויבש. גם זו דרכו של עולם. אך כשלבסוף הצמח שחישב למות ונותן פריחתו – פורח לבנו אִתו. יש שכר לאמונה, לאי-ויתור ולתקווה.
קרוא וכתוב 
טיפול באדנית אחת ובכמה עציצים מעניקים לי הרבה רגעים של שקט, החל מההשקיה שמקימה לתחיה גוססים וחצי נבולים וגם גיזום של יבשים שמאפשר פריחה של חדשים. הסימבוליות כל כך גדולה שאפילו לא אתחיל בפירושים.
יפהפה (-:
יש לנו במשפה עץ קטן, לדעתי סוג של פיקוס, שצומח בתוך עציץ. כבר ארבעה דורות לפחות. ואני בעצמי ראיתי איך כמה פעמים הכו אותו כנימות ונאלצנו לרסס ו/או לגזום את כולו, שזה בעצם כימותרפיה, פשוטו כמשמעו. והוא התאושש. היום אי אפשר בכלל לראות את מה שעבר עליו. מאחר שראיתי כבר איך אנשים קומלים מול עיני, יש משהו צורב בעידוד הזה, כמו הרטט של "ואיך קרה ואיך קרה ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב" ובכל זאת, מעודד ומרגש. תודה לך על הקטע היפה.
אלעד המילים שלך מאוד מעודדות. אותי לפחות.
תודה.
בסוף כולם מבינים שהאדם הוא עץ השדה… כמו מילות השיר
הרבה בריאות ולבלוב, נעמה!
מאחל בריאות.
שלום נעמה,
אני פעם ראשונה כאן, זה נשמע כאילו הצמחים שילמו בבריאותם ואף בחייהם בכדי שאת תוכלי לטפל בעצמך. אני מקווה מאוד מקווה שאת נמצאת היום במקום אחר, בריא יותר…
מאז ט"ו בשבט גידלתי יחד עם הילדים שאני עובדת איתם באדניות פרחים שגרמו לנו הרבה שמחה ולימדו את הילדים נתינה, הקשבה, דאגה לאחר ועוד הרבה יותר.
ובחופשת הפסח, עקב אי הבנה מצערת, אף אחד לא טיפל ואף אחד לא השקה… ניסיתי בכל כוחי להחיות אותם חזרה, מים, צל, שמש, פטפוטים ושירה של ילדים ושום דבר לא עזר.
איך מסבירים לפעוטות שעדיין לא חגגו שלוש שהפרחים מתו? וכבר אין טעם להשקות אותם יותר???
בריאות איתנה לאורך ימים ושנים טובות
חני.
שתזכי גם את ללבלב ולפרוח ולהתחדש.
את אדם עם קול ייחודי ולמרות שלא מכירים ולא נפגשנו מרגישים יופי מבעד למילים.
שולח שק של תקווה ריחנית להחלמה מלאה מהירה.