מפרשת בהר שנקראה אתמול – הפרשה העיקרית הפורשת את החוקה הסוציאלית של התורה – מרבים לצטט את “והארץ לא תימכר לצמיתות”. פחות מצוטט המשך הפסוק; שהוא הנותן את הנימוק, את הטעם למצווה: “כי לי הארץ. כי גרים ותושבים אתם עמדי”.
כולנו, במילים אחרות, אורחים כאן. אצל הבל’בית. והדברים נאמרים בהר סיני, לבני ישראל (“וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם…”). זה העם שלפני שתי פרשיות נצטווה “קדושים תהיו” (ודוק: לא קיבל את התואר קדוש כדבר מה נתון אלא נצטווה למאמץ להיות קדוש, ולרשימת מצוות). זה שכל מוצאי-שבת מציינים את ההבדלה בינו לבין “העמים”. גם הוא רק גר ותושב. ולא רק במצרים היה כזה (“כי גרים הייתם בארץ מצרים”) – גם כאן, בארץ ישראל. אתם, אנחנו, רק גרים ותושבים. זהו המצב האנושי.
ניתן, כמובן, להעמיק בפן הסוציאלי הרדיקלי הטמון כאן. לא רק של שמיטת קרקע ושחרור עבדים, אלא למעשה של ביטול הקניין הפרטי על האדמה. כפי שכותב ליבוביץ, מדובר ב”פרוגרמה עצומה להסדר המציאות החברתית על פי התורה”.*
אבל כפי שהדגשתי לעיל, בעיני אמירה משמעותית לא פחות, ובה אני רוצה להתרכז, היא כי זהו המצב האנושי. גרים ותושבים. בפן האנושי הקיומי, נאמר לנו כי יש משהו גדול מאתנו. וכמאמר הפזמון, “זאת לא המסיבה שלנו”…“אנחנו כאן אורחים לרגע”. אורחים לרגע על פני האדמה. מי יותר, מי פחות. אבל כולנו בני חלוף. בני תמותה. “כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל”.
לאמירה כזאת על המצב האנושי, כאורחוּת, יש השלכות משמעותיות. שיעור של צניעות וענווה שעל כולנו ללמוד. לא הכול בידינו. לפעמים (אולי הרבה פעמים, וּודאי לא רק בשנת שמיטה…) יש לשמוט את הרצון לשלוט בכל העניינים. כי ממילא זה לא אפשרי ולא בידינו. “כי לי הארץ”.
ונכון הדבר במיוחד, כך אני מהרהרת, לאלה המחזיקים בידם כוח רב על אחרים ומנצלים אותו פשוט כי אפשר. כי הם יכולים. שוכחים כי הם בני תמותה ככולנו. שגם הם יכולים להיהפך – בן רגע, כזהו המצב האנושי – לחולים, מוגבלים, חלשים, נזקקים, תלויים בחסדי אחרים. אלה שהיהירות מנהלת אותם. שלא רואים את הזולת. שחושבים שהכול מגיע להם בזכות איזה תפקיד, משרה, מקצוע. ושוכחים שלא לעולם חוסן. אלה שגבה לבם והם בזים לכאב ולסבל האנושי (גם כשהם אלה האמונים על הקלתו), כאילו אותם הוא לא ישיג.
בהמשך הפרשה, במצוות היובל, קודמת שמיטת האדם לשמיטת האדמה: “וקראתם דרור לכל יושביה”. ואי-שילוח העבדים וכיבושם מחדש נתפס בנבואת ירמיהו (פרק לד) כאחד הגורמים המרכזיים לחורבן.
אביעד הכהן כותב כי “שנת השמיטה היא תוכנית ההתנתקות הגדולה של תורת ישראל: מעבודת האדמה לעבודת האדם”. כך, “בשנת השמיטה חייב אדם להתיק עיניו למשך שנה שלמה מן הקרקע ולהביט – בגובה העיניים – נכחו; להסתכל במי שנמצא מולו, בביתו, בשכונתו, בארצו”.** לכן, לדבריו, שמיטה היא גם מצווה שבין אדם לחברו.
שבת, שמיטה, יובל – כל אחת מציינת בדרכה סוג של עצירה ושחרור משיעבוד. אלה הם ציוני דרך המסייעים לנו לעשות זאת.
אבל את אבני הדרך האלו אפשר לקחת, לסימון, לתזכורת, גם לתוך חיי היומיום. בין שבת לשבת, ולא רק בשנת שמיטה, נוכל להתבונן במה שקורה מולנו, מסביבנו, וזה בזו. בגובה העיניים. ולהושיט יד כשצריך. כי כולנו כאן אורחים. לרגע.
* ישעיהו ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע.
** אביעד הכהן, “שמיטת האדם ושמיטת האדמה”, פרשיות ומשפטים.
קרוא וכתוב 