קרוא וכתוב

פרשת השבוע מאתגרת אותנו, בין שאר ענייניה, בקשר שהיא יוצרת בין קנאות לשלום. פנחס, שעל שמו נקראת הפרשה, מקבל בתחילתה את שכרו על מעשה הקנאות שביצע בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק. כאשר העם החל לזנות אל בנות מואב ולהיצמד לבעל פעור, דוקר פנחס למוות את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור בשל מעשה הנבלה שביצעו לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל הבוכים פתח אוהל מועד. היום היינו אומרים כי פנחס “לקח את החוק לידיים”. אף כי נשים לב שכמעט בכל השימושים בביטוי הזה לא מדובר בנטילת החוק לידיים שכן מדובר במעשים שהחוק כלל אינו מתיר! כך שנכון יותר יהיה אולי לומר על מבצעיהם שהם עושים דין לעצמם. פרשת פנחס, בכל אופן, נפתחת בכך שה’ אומר למשה כי במעשהו השיב פנחס את חמתו בכך שקנא את קנאתו ועל כן לא כילה את ישראל. מדובר בקנאות של הרג ושפיכת דמים שביצע פנחס, ודווקא היא מצילה את ישראל ומקנה לו שכר. ואיזה שכר! ברית שלום: “לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם”.

מוטיב הקנאות והשלום מתגלה לא רק בפרשה אלא גם בהפטרה שלה, שבה אנחנו מוצאים את אליהו. (ויש אומרים “הוא פנחס הוא אליהו”, וכי פנחס שהאריך מאוד ימים כגמול נוסף על מעשיו מתגלה לעיני כל ישראל בדמות אליהו הנביא כשש מאות שנה לאחר מכן). גם הוא נביא קנאי. נביא של אש וזעם. של להט ודרמה. עד כדי כך שבסופו של דבר אלוהים, בלשון ימינו, מפטר אותו. אליהו נדרש למשוח את יורשו, אלישע, ועולה בסערה השמימה. בניגוד לאליהו, אלישע הוא נביא של מים ושל שקט. של ריפוי. לא של סערה אלא של הממד העדין. אליהו מדבר במידת הדין. אלישע – במידת החסד. אך גם אליהו חוזר. ותפקידו המחודש הוא דווקא של השכנת שלום בעולם. כנאמר בספר מלאכי: “הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.  וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם…” וחז”ל אמרו שאין אליהו הנביא בא אלא לעשות שלום בעולם.

כיצד זה היו הקנאים לעושי שלום? האם השלום הוא ההיפך מהקנאות? משלים אותה? ושמא לא הקנאים נעשים לאנשי שלום אלא רק אנשי השלום, שלום האמת, רשאים להיות בנסיבות מסוימות קנאים או ליתר דיוק לבצע מעשים של קנאות? רבים הדיונים בהקשר זה על קנאות לשם שמים לעומת קנאות הנושאת את שם ה’ אך למעשה אינה אלא קנאת עצמו, נעשית ממניעים אישיים. ואיך נדע להבדיל? ליבוביץ מביא מקורות הגורסים כי פנחס מטבעו היה איש השלום ורק משום כך זכה לכהונת ברית השלום. הוא אומר: “שמא נאמר שמזה אנחנו למדים, שאין אדם רשאי לקנא קנאת ה’ צבאות ולעשה מעשים חמורים וקשים בגלל הקנאה הזאת, אלא אם הוא זכאי להיות איש שלום, ששלם עם אלהיו ועם האדם”.  על פי פרשנות זאת רק מי שהוא על פי מהותו וטבעו איש השלום, שכוונתו להשכין שלום בעולם, רשאי במקרים קיצוניים לקנא את קנאת ה’. ואם איננו כזה, אומר ליבוביץ, “אם הוא מקנא קנאת ה’ צבאות מבלי להיות ראוי לדבר הזה, הוא נעשה רוצח”.

באשר לאליהו, דומה כי מדובר בתיקון. שהוא זוכה לו. ואיתו כולנו, כמובן.
”פיטוריו” של אליהו אינם רק על שום קנאותו אלא גם משום שאינו לומד את השיעור. כשהוא נשאל בהפטרה על-ידי אלוהים “מה לך פה אליהו” הוא עונה: “קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.” או אז, ואחרי שחזר למעשה ל(מעמד) הר סיני, הוא זוכה לשיעור שלו. שיעור גדול: “צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.” אליהו מליט את פניו באדרתו ויוצא פתח המערה. אך משהוא נשאל שוב “מה לך פה אליהו” הוא חוזר בדיוק על אותה תשובה. על הקנאות שקינא, ועל כך ש”נותר לבדו”. הוא לא למד. שה’ לא (לא רק או לא תמיד, לפחות) ברוח, לא ברעש, לא באש. אלא בקול דממה דקה. וכמובן, שאף פעם איננו נשארים לבד. אבל אליהו זוכה לתיקון שיאפשר לו לא רק ללמוד את השיעור אלא גם ללמדו את כולנו. הוא חוזר. להשכין שלום.  

שלום בא משלם. לעשות שלום פירושו להשלים. כך נשלח אליהו להשלים בין אבות לבנים ובין בנים לאבות. להשלים מלשון שלם יכול להיות להפוך דבר מה חסר לשלם. אך יכול להיות גם להשלים בין (ועם!) כל החלקים שקיימים בתוכנו וכך לראות את השלם – שכבר קיים. במובן זה שלום הוא לראות את השלם. קודם כל לראות את עצמנו על כל חלקינו, גם את החלקים הקנאים הקיימים בתוכנו. ולעשות שלום עם ובין החלקים. ברית שלום. להשלים אין זה אומר לתת לחלקים הקנאים ביטוי במובן של לאפשר להם לשלוט או להוביל. אך מבלי שנקבל שהם קיימים בנו, לא נוכל לעשות שלום. איתם ועם עצמנו.

“קול דממה דקה”. דממה איננה שקט. זוהי איכות אחרת. אבל בימים אלה במיוחד נייחל לשקט, משני צדי הגבול. ולשלום. עם עצמנו ועם האחרים.