כשיסתיים המבצע בעזה, והוא יסתיים בסופו של דבר, לאיזו חברה ישובו הלוחמים? נשוב כולנו בחיי השגרה שאנו כה מייחלים לכך כי תחזור?
שנאה, הסתה, גזענות ואלימות הרימו כאן את ראשן המכוער בשבועות האחרונים כפי שלא הרימו מעולם, נדמה לי. כלפי ערבים, כלפי שמאלנים. חוסר סובלנות כלפי כל מי שחושב אחרת ואווירה של ציד מכשפות ממש. חופש הביטוי הולך ונעלם, וגם לצאת להפגין נעשה מסוכן.
ביטחון אישי איננו רק ביטחון מפני ירי רקטות או טילים ומפני טרור על צורותיו השונות. ביטחון אישי הוא גם הביטחון להביע את דעתי או לצאת להפגין נגד המלחמה – גם זה מותר במדינה דמוקרטית – בלי לחשוש שיופעלו נגדי סנקציות או שאחטוף מכות רצח מבריונים. הנרי שו כותב כי אם יש בכלל זכויות כלשהן (בסיסיות ולא בסיסיות), אלו הן הזכויות לביטחון פיזי. איש אינו יכול ליהנות במלואה משום זכות המוגנת כביכול בידי החברה, אם הוא מאוים ברצח, אונס, מכות וכדומה כאשר הוא מנסה ליהנות ממנה. ללא ביטחון אישי אנשים אינם יכולים ליהנות מכל הזכויות האחרות שהחברה אומרת כי היא מגינה עליהן, מבלי להיתקל בכמה מהסכנות החמורות ביותר שבהן היו נתקלים לולא החברה היתה מגינה על אותן זכויות.
לחופש הביטוי יש כמובן גבולות. ולביטוי יש גם מחיר. ביטוי תמיד נעשה בהקשר ואין דין קללה והתלהמות בפייסבוק כדין קריאה לעשות שפטים הנשמעת בפיו של מנהיג פוליטי או דתי. כתבתי בעבר על כך שייחול למותו של אדם איננו עילה לחקירה פלילית. אף כי הוא ודאי מתועב וראוי לכל גינוי והתנערות. באופן מסורתי ומוצדק נוקטים בגישה המרחיבה את גבולותיו של חופש הביטוי וגם כשמדובר בביטויים שאינם מוגנים בחוק, כמו הסתה לגזענות או לאלימות, חקירה בגינם דורשת אישור של היועמ"ש. חופש הביטוי מוגבל גם בדרכים אחרות, כמובן. כמו הגנה על פרטיות או על שם טוב. בעיקר יש לזכור בהקשר שלנו כי בלשון האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, מדובר בשימוש בזכות ה“נושא עמו חובות מיוחדות ואחריות מיוחדת ולפיכך יכול שיהיה כפוף להגבלות מסוימות ובתנאי שייקבעו בחוק ויידרשו לשמירת זכויותיו או שמו הטוב של הזולת, הביטחון הלאומי, הסדר הציבורי (תקנת הציבור), בריאות הציבור או מוסר הציבור". חובות מיוחדות ואחריות מיוחדת. אלה ודאי גדלות בהתאמה למידת ההשפעה שיש לביטוי, הקשורה גם למי משמיע אותו ובאיזה הקשר. אבל אם כולנו נגלה יתר אחריות לביטויים שלנו, השיח הציבורי ייראה אחרת.
אך גם אם מדובר בביטוי המוגן בחוק, אין זה אומר שכל ביטוי חוקי הוא לגיטימי, נאות או ראוי. מותר למחות נגדו במגוון אמצעים דמוקרטיים, שאף הם נהנים מהגנת חופש הביטוי. ביקורת על ביטוי אינה הגבלתו ולא השתקה או צינון. וגם על זה כתבתי. לא רק מותר אלא צריך לבקר בחריפות ביטויים המגלים שמחה על מותם של אחרים או מעודדים אותו ולמחות עליהם – יהיו אלה חיילים או ילדים בעזה. כי על כולנו אחריות על איך מתנהל השיח. איננו צריכים להסכין עם ביטויי שנאה, ודאי שלא עם קריאה לאלימות או עידודה, גם לא בפייסבוק. גם במדיה החברתית אנו רשאים לדרוש סביבה נקייה ולפעול למענה, ויש לחשוב על הדרך הנכונה והמתאימה להפחית בה את להבות השנאה. אף אם סנקציות כמו פיטורין הן בעייתיות לעיתים (ולעיתים לא, גם זה תלוי הקשר. אני מניחה שלא נחשוב שארגון זכויות אדם צריך להמשיך להעסיק עובד שקרא "מוות לערבים" או "מוות ליהודים"… ), הרי הנחיות של מקום עבודה להתבטא ללא התלהמות והסתה ולשמור על כבוד האדם, נראות סבירות ויכולות לשמש כמכשיר לצמצום השנאה וההסתה. מכשיר חינוכי ואתי. במיוחד כשאיננו רוצים, ולא נכון, לטפל בכל ביטוי במישור המשפטי. חינוך ושוב חינוך הוא תמיד המענה הנכון; אבל חינוך לוקח זמן ולחכות עד שישא פרי אינו מספיק כרגע מול מה שקורה לנגד עינינו.
נאמר כבר אינספור פעמים שמחויבותנו לחופש הביטוי נמדדת לא בסובלנות כלפי (והכלה של) דעות שאנו מסכימים איתן, אלא כלפי דעות המקוממות ומרגיזות אותנו. כמו תמיד, גם הצביעות הרגילה לא נעדרה מהשיח, כאשר מי שיום אחד זעקו כנגד הפסקת החוזה של פרזנטורית של חברה פרטית, הפיצו למחרת עצומה הקוראת לפטר מרצה באוניברסיטה… מובן שלא כל הביטויים הם שווי משקל. אין דין ביטוי חולק או מתריס כדין הסתה וגזענות בכלל איננה רק "דעה". מצד שני, מותר גם לגוף לפטר אדם בלי שהוא עבר על החוק. רק כדאי אולי לבדוק גם את עצמנו, עד כמה ההבדל בין הפיטורין שהזדעזענו מהם לבין אלה שאנו קוראים להם, אינו פשוט עד כמה הביטוי תואם (או לא) לדעתנו… כל זה מצביע על המורכבות של השדה הזה, ומחזק את ההמלצה לשקול במתינות צעדים בסוגיות של חופש הביטוי. אבל גם את הביטוי. לפעמים, אגב, אפשר פשוט לשתוק. גם זה בגדר חופש הביטוי…
בכל אלה לא נשמע כמעט קולם של המנהיגים הפוליטיים. אלה היו צריכים להתייצב מעל כל בימה ציבורית, להופיע בכלי התקשורת ולקרוא באופן נחרץ וברור להפסקת ההסתה, הגזענות והשנאה ולהרגעת הרוחות. ולא פעם אחת. להזכיר שאנו חיים בחברה דמוקרטית שחוסנה, בין היתר, בכך שהיא מכילה דעות שונות ומקוטבות. אחת ההצדקות לחופש הביטוי היא כי הוא משמש "שסתום לחץ" ומאוורר כעסים באמצעות דיבור (ושכנוע במקרה הטוב) במקום באמצעות פעולה ואלימות פיזית. מצד שני, ביטויי שנאה והסתה יוצרים אווירה ציבורית, ושתיקתם (או גינוי בחצי פה) של המנהיגים מעודדת אותה. אנו כבר יודעים כי אווירה מסוימת מתירה את הדם ולא נראה מוגזם לחשוש כי אנו ניצבים בפני רצח נוסף.
יתכן כי לאחר שהמלחמה תסתיים, ישקעו הלהבות המאיימות עכשיו לשרוף את כולנו. באופן מעניין, כל התופעות המחרידות מתרחשות יחד עם גילויים מחממי לב של סולידריות והתגייסות לעזרה (ובין החיילים בעזה יש לא מעט שמאלנים שמסיתים נגדם בה בעת…), שגם אותם צריך לראות ולהוקיר. אבל הלהבות האלו קיימות גם אם בימים כתיקונם הן רוחשות כרמץ מתחת לפני השטח, שמעליו מתנהלים חיים תקינים ואפילו דו קיום בין בעלי דעות שונות ובין יהודים וערבים. והן מסוכנות ומפחידות. פעם התגאינו בכך שאצלנו אין ביטויי שמחה כאשר בצד השני נהרגים בני אדם, לעומת הצהלות אצלם. גם בכך אנחנו כבר מתקרבים במהירות שיא להתנהגות אויבינו. השוליים הקיצוניים מתרחבים במהירות הבזק, וגם אצלנו רוצחים, שורפים ונוקמים. ולכל אלה, למרבית הזוועה, יש מקהלת מעודדים הקוראת לעוד רצח ועוד מוות ועוד שנאה. שרואה באלימות דרך ביטוי לגיטימית. הבעיה אינה בשוליים קיצוניים אלא באווירה ציבורית שמגבה ואף מעודדת אותם. שהולכת ומקצינה בעצמה עד כי קשה כבר לדבר על "שוליים". יתכן שהווליום שנותנות לדעות הללו הרשתות החברתיות, שבהן לכל אחד יש רמקול, מטעה והנפח שלהן במציאות קטן יותר. הלוואי. אבל נגד השנאה והגזענות חובה על כולנו לפעול. וחובה מיוחדת מוטלת על ההנהגה. שתיקתה מולן (לא כל שכן הפוליטיקאים שמסיתים בעצמם) היא בלתי נסלחת ומלבה את האווירה הציבורית במקום לצננה ולהרגיעה ולטפח כבוד הדדי וסובלנות. אם היא לא תצא נגד אווירה זאת באופן התקיף ביותר, הרי לאחר שתתפנה מהגנה על האזרחים מפני האיום מעזה, היא עלולה חלילה למצוא את עצמה עומדת מול מלחמת אזרחים. וידיה לא יהיו נקיות.
מי יתן ונשוב כולנו לחיי שקט, שלווה, כבוד לזולת וחמלה כלפי כל יצור חי.
המטרה שלך אצילית וצודקת, אבל נשאלת השאלה עד כמה ראוי להגביל את חופש הביטוי של אזרחים ושל עובדים, גם כשהם לא משתמשים במייל העבודה וכותבים לחברים בפייסבוק הפרטי. הדוגמה של עובד בארגון זכויות אדם מובנת, אבל האם עיריית צפת נהגה כשורה כשפיטרה עובד תחזוקה (!) שרשם בפייסבוק הפרטי קריאה בערבית נגד ישראל? האם הקריאה אכן משפיעה באופן מהותי על מורל תושבי צפת או על תפקודו של אותו אדם כעובד תחזוקה?
אני חלילה לא עומדת מאחורי הקריאה עצמה, אבל לדעתי ציד בעלי הדעות הקיצוניות הפך בימים האחרונים למקארתיסטי בפני עצמו. קריאה למוות של פלסטינים או חיילים היא אף פעם לא מוצדקת, אבל מוטב להבחין מתי מדובר בהסתה של ממש ומתי זהו ניסיון פרטי לפרוק מתחים.
את צודקת. ובעצמי השתמשתי במונח של "ציד מכשפות".
השאלה אם פיטורין יהיו סנקציה מוצדקת היא לגמרי תלוית הקשר. אבל כמו שכתבתי, עיריית צפת, ומקומות עבודה אחרים, יכולים לפרסם הנחיות המבקשות מעובדיהן לא להתבטא באופן מסית ואלים. בכך הן יתרמו להרגעת הרוחות ולאווירה ציבורית מכבדת.
נדמה לי שגל הידיעות והשמועות הבלתי אחראיות עם שמות הרוגים שהופצו בווטסאפ וברשתות אחרות ביום הראשון, התמתן קצת בעקבות הביקורת הציבורית והקריאה לריסון ואיפוק. כך שיש להן חשיבות וגם השפעה.
אני יכולה להבין אם הקוד האתי של העירייה חל על מי שעובדים בה כמשרתי ציבור- מראש העיר ועד לראש אגף גנים ונוף. לאף אחד בעירייה לא אמור להיות אכפת מדעותיו של עובד העירייה, ובין כה וכה זה לא היה שיקול בקבלתו לעבודה, שככל הנראה התבצעה בכלל דרך חברת קבלן ובשכר נמוך ממינימום. בין כה וכה, אין לאף אחד בעירייה סיבה להיכנס לחשבון הפייסבוק הפרטי שלו, שאינו קשור בשום צורה למקום העבודה, ולטרוח לתרגם את התבטאויותיו מערבית. זו חוצפה וחדירה לפרטיות ואני בטוחה שאם היו נוקטים באותה יד קשה עם בעל דעות ימניות מישהו היה כבר טורח לעתור לבג"ץ.
לא כל כך הבנתי את ההתייחסות לנושא הווטסאפ- האנשים שמעבירים את ההודעות הללו לאו דווקא מחזיקים בדעה מסוימת, הם פשוט מנסים להראות שהם יודעים דברים "לפני כולם" וכדי כך, גם מתנהגים לפעמים בחוסר רגישות. אני מאוד בספק אם האדם שהעביר את הודעות שמות ההרוגים למשפחות עשה זאת כדי להביע עמדה מסוימת. סביר להניח שהוא פשוט לא חשב על ההשלכות.
בכרך השלישי לספר זיכרונותיו של צ'רצ'יל על מלחמת העולם השנייה הוא מביא בחלק הנספחים מכתב נזעם שלו לשר הפנים בו הוא מוחה נמרצות על גזר דין של חמש שנות מאסר עם עבודת פרך שהוטל על גברת אחת שהתבטאה בפני חיילים וטענה שהיטלר הוא אדם טוב יותר ומושל טוב יותר ממנו. הוא סבר שמדובר בהחמרת יתר בלתי טבעית על הבעת דעה שאינה כרוכה בכל מעשה פלילי. נזכרתי באנקדוטה זו לאחר קריאת הרשימה.
משום מה מובאת רק ההסתה "מימין" ולהבנתי גם האשמה גורפת של צה"ל ללא הוכחה וללא שניתן בכלל לבדוק את הטיעון בפשעי מלחמה גם היא הסתה ואני יכול לנקוב בדי הרבה דוגמאות של הסתה מהצד השמאלי של המפה. תגובה מילולית חריפה נגד הסתה כזו אינה חורגת אף היא מהמותר. לטעמי מותר לקלל את ארנה בנאי המסכנה [אני לא ממליץ על תגובה כזו חלילה אני טוען שהיא לגיטימית] אבל מאד לא ראוי היה לפטר אותה. דבר בהתבטאויותיה לא סתר את האינטרס של מקום העבודה שלה.
כך גם התנגדתי לפיטורים של מרצים באקדמיה המתירים לעצמם הרבה יותר מהראוי, אבל סובלנות אין משמעה רגשות פושרים ואדיבות טרקלין בכל עת ואנחנו נוטים מדי להתבלבל בין נימוסים טובים לסובלנות. סובלנות מתבטאת גם בכך שלמרות שאני סבור שפלוני אלמוני המחרף את מדינת ישראל וצה"ל הוא מנוול רמאי שיש להוקיעו בכל פה ובכל הזדמנות, עדיין איני סבור שצריך לפטר אותו,לעצור אותו וגם חלילה לא לכלוא אותו לחמש שנות מאסר עם עבודת פרך
יש לי תחושה שגורם עיקרי לקיטוב שקיים היום בארץ הוא פייסבוק. לפייסבוק יש כמה תכונות שגורמות לחימום האווירה והמשתמשים לרוב לא מודעים להן.
בפרט אני מזהה שלושה גורמים לזה בשיטת הפעולה של פייסבוק:
1. תקשורת בין אנשים זרים ומרוחקים גיאוגרפית זה מזה הפכה להיות מידית. בעבר, אף אחד לא היה יכול לדעת מה אמרה אותה עובדת עיריה אנונומית מצפת. היום דבריה הפכו לנחלת הכלל, והכלל הזה – מכל רחבי הארץ – מוצא בהם עניין רב.
2. מנגנון הלייקים מעודד תופעה של flaming (הלהטת רוחות). נוצרה בפייסבוק שכבה של "מובילי דעה", שהם לעתים קרובות עיתונאים או מקורבים לתקשורת, והם מודדים את עצמם על פי מספר החברים / עוקבים / לייקים שיש להם. ומתברר שהדרך המהירה ביותר לצבור את הלייקים והחברים האלה היא על ידי שנינויות ודברים המלהיטים את הרוחות. הרבה אנשים מגלים שיש להם תמריץ רגשי גבוה יותר להגיב על פוסט בנוסח "פושעי … לדין", מאשר על פוסט שמספר מה אכל הכותב לארוחת בוקר.
3. פייסבוק יוצרת למשתמשים את הפיד באופן אוטומטי על פי העדפותיהם – כפי שהיא מבינה אותן. ברגע שאנשים מתחילים להירשם למעקב אחרי עיתונים ומובילי דעה, ולהגיב על הפוסטים שלהם, פייסבוק מפרשת את התגובות האלה כתחומי העניין שלהם ונוטה להנציח אותם. אם פעם כתבת תגובה לנושא כלכלי כלשהו, סביר שתמשיכי לקבל ידיעות באותו הנושא. ואם כתבת דעה בנושא אקטואלי – ובימים אלה כל אחד מתעניין באקטואליה – פייסבוק כמעט "נועלת" אותך על פיד שכולו אקטואליה. זה הופך את רוב התקשורת שאנשים מנהלים בימים אלה לחד-גונית. ומכיוון שהחד-גוניות נוטה לשעמם, נוצר אצל הכותבים והמגיבים תהליך של הסלמה והחרפת ההתבטאויות – כדרך להגביר את העניין ולהילחם באויבים מדומים ואמיתיים.
[…] מי שמעז לומר משהו אחר, מייד הופך להיות אויב האומה ואנו פוצחים בציד מכשפות של אנשים […]
[…] תקשורת מתווכת מעודדת ביטוי בלתי אמצעי של רגשות, ומצד שני היא לא מאפשרת חיבור רגשי למי שמושפע מהדברים שלנו. מי שכותב… לא מחובר רגשית לאימפקט של הדברים שלו ולא חש אחריות למה שהוא אומר. התופעה הזו מתרחשת בגלל שיש ניתוק בין סיבה לתוצאה: אנשים יושבים בבית, כותבים דברי רוע, קוראים לרצח, אונס או "סתם" משתתפים בלינץ' וירטואלי על מסעדה שמישהו טען שלא הכניסה נכה בכיסא גלגלים ולא מרגישים שמישהו יכול לחבר ביניהם למילים שלהם. הסיבה השנייה היא שאנו פועלים בסביבות שבנויות כך שנרגיש שאנחנו בין "חברים", יש לנו חברים בפייסבוק שאנחנו מרגישים כלפיהם סוג של אינטימיות… בין חברים אפשר להתנהג ביתר חופשיות… מצב זה גורם לאנשים להתבטא בצורה הרבה יותר קיצונית ממה שאי פעם היו מעזים בחיים האמיתיים. תשאלו את הבחורות שמתפשטות לכבוד חיילי צה"ל. המבנה של הסביבות הדיגיטליות יוצר Echo Chamber, שבו הדעות שאנו שומעים הומוגניות יותר ויותר, ומכיוון שכך אז העוצמה שבהן הן נשמעות הולכת ומתגברת עד שהיא מעלימה נוכחות של דעות אחרות. כך נוצר לחץ קבוצתי שבו מי שמעז לומר משהו אחר, מייד הופך להיות אויב האומה ואנו פוצחים בציד מכשפות… […]