ביטויים החוסים תחת חופש הביטוי אינם חסינים מפני ביקורת. גם ביקורת על צורותיה השונות היא חלק מאותו חופש ביטוי עצמו. כתבתי על כך בעבר בפוסט כשל הביקורת: על הזכות לבקר מימוש זכויות.
הרעש סביב חופש הביטוי לאחרונה מצריך להזכיר זאת, משום שבין השאר הוא מעלה שוב גם את חוסר ההבנה הזה. כך, למשל, תמונה שהופצה אתמול בפייסבוק מביאה זאת לסוג של פאתטיות:
כביכול, לעיתונאי הארץ יש הזכות לכתוב כרצונם בעיתון, אבל לאחרים אסור בעקבות זאת להמליץ לא לקרוא אותו. לא, זאת כבר מתקפה על חופש הביטוי!
ובכן, לא. לעיתונאי הארץ יש חופש ביטוי (במסגרת החוק) לכתוב כרצונם. אבל חופש הביטוי שלהם אינו מחייב אף אחד לקרוא את העיתון. זכותה של כל אחת להפסיק בגלל זה (או בגלל כל סיבה אחרת) את המנוי. וגם קריאה לאנשים אחרים לא לקרוא את העיתון מוגנת במסגרת חופש הביטוי. בהקשר זה מדובר בחופש לכתוב, לא באילוץ לקרוא.
ההצדקות לחופש הביטוי כוללות בהיבטים מסוימים גם את הזכות של השומע/ת או הקורא/ת. כך, כשמדובר בהיבט של היחשפות לדעות שונות; בין אם על-מנת להגיע לאמת בין אם מתוך הצידוק הדמוקרטי, של קבלת מידע מלא על מנת לפקח על השלטון. אבל זוהי זכות, לא חובה. לאיש אין חובה לקרוא עיתון זה או אחר.
אפשר להעריך מאוד את מו”ל הארץ ששומר על חופש הביטוי של העיתונאים שלו (אף כי גם לזה יש גבול), גם במחיר הפסדים כספיים. אבל זה בדיוק העניין: לביטוי יש תוצאות. ואחת מהן בהחלט יכולה להיות שאנשים אחרים לא ירצו לקרוא אותו. זאת זכותם. לא מדובר בסנקציות שלטוניות או דומותיהן. מדובר בהחלטה לגיטימית מה ברצוני לממן בכספי הפרטי ומה לא.
שוקן והיסטריה לא הולכים יחד, אבל הוא בהחלט שידר לחץ מול המגמה של ביטול המנויים, כשמיהר לנהל שו”ת עם הקוראים באתר (ושוב קרא לנו לבדוק את חשבון הסלולר שלנו) ולהופיע בתיק תקשורת בנושא. כמובן שלא נחסכה מאיתנו גם הפעם האנקדוטה המתנשאת הידועה על מי ששוקן האב אמר לו שהוא לא ראוי להיות מנוי הארץ. נו טוב.
כדאי גם שמי שזועקים על פגיעה בחופש הביטוי בהקשר זה ישאלו את עצמם ביושר האם הגיבו כך גם בהקשר של קריאות נגד ישראל היום, נניח. או שמא, שוב, חופש הביטוי מגן על הביטויים הקרובים ללבם, ואילו אלו שמקוממים אותם הם הסתה… חופש הביטוי איננו זכות מוחלטת למרות שיש עיתונאי בהארץ החתום על ההבל הזה, וגם איננו ערך עליון כפי שיש עיתונאים שאוהבים להצהיר. מן הסתם כי הם מבקשים לעצמם חופש פעולה מוחלט. לו היה חופש הביטוי ערך עליון, היתה משמעות הדבר שכל הערכים האחרים כפופים לו. לא זה המצב. זהו ערך חשוב, זוהי זכות חשובה, אך לא בכך עסקינן כאן. משום שכאמור, לא מדובר בפגיעה בזכות. מותר לאנשים לקרוא להפסיק את המנוי להארץ, כפי שמותר לאחרים לקרוא ולעודד לחתום על מנוי לעיתון או לחדש אותו דווקא בגלל חשיבות הקול שלו בעיניהם. ויש גם אולי גם כמה שחותמים או מחדשים את המינוי עכשיו רק כדי שיוכלו לבטל אותו במחאה…
שאלה אחרת היא האם ראוי שעיתונאים יקראו לא לקרוא עיתון אחר. וגם אם זה נבון. אך קריאה כזאת איננה “מתקפה על חופש הדיבור” ולא פגיעה בזכות. היא חוסה תחת חופש הביטוי, וכך גם מגוון של אמצעים דמוקרטיים אחרים להבעת מחאה.
וואו. מעניין שזה הדבר הכי חשוב שיש להגיד על חופש הביטוי בזמן הנוכחי. מצאנו את הנהלים האמיתיים – ואלה השמאל!
הייתי שמח לשמוע התייחסויות שלך לנושא כפי שהוא משתקף מעיקרו – הכאת מפגינים מהשמאל, העלמת דעות נון-קונפורמיסטיות אנטי מלחמתיות מהתקשורת, הצנעת או הסתרת מה שקורה בעזה.
א. הקביעה שזה הדבר הכי חשוב להגיד על חופש הביטוי היא שלך.
ב. אני כותבת בבלוג שלי על מה שמעניין אותי. אני מצטטת ממדיניות הבלוג: "התגובות בבלוג מוזמנות לדון במה שנכתב ולא בשאלה למה לא כתבתי על משהו אחר…"
ג. הבלוג שלי הוא לא תכנית כבקשתך. בוודאי שלא ממגיבים עלומי שם. אם אתה מבקש ברצינות – תחסוך את הציניות.
ד. אתה מוזמן לקרוא פוסט קודם. בכלל, מומלץ לקרוא ולהכיר קצת את הבמה לפני שמגיבים.
תודה נעמה.
אני מכיר את הבלוג לקורא בו כבר כמה שנים, כל פוסט.
האמת שאת צודקת לגבי זכות הבחירה שלך. אני לא הפנמתי את זכות הבחירה שלי עד עתה. וכעת, אני בוחר להפסיק לקרוא.
בידידות,
רן
לאחרונה התחלתי לבחון את יחסי הקורא עם עיתון הארץ במונחים פסיכולוגיים ולא במונחי חופש הביטוי .אם ייסלח לי על ההשוואה אני מוצא קווי דמיון רבים בין קוראי העיתון לנשים מוכות הסובלות מתסמונת האישה המוכה המונעת אותן לעשות מעשה[כמו למשל ביטול המנוי] רבים חשים עלבון כעס עצום ביחס לחלק מהפרסומים אולם רתיעה נפשית מלהסיק מסקנות מהמכות הנפשות הללו. הקורא המוכה ,בעל הדימוי העצמי הנמוך [חסר השכלה,לא פתוח,חסר רגישות לסבל הזולת ,לאומן חשוך ועוד ] חושש שמא תגובה חריפה כזו תגרום להוקעתו או שתצביע עליו כמי שלוקה בחסר או כפי שהגדיר זאת אבא של עמוס שוקן-לא ראוי להיות מנוי של העיתון.
לקורא המוכה המבקש בכל זאת שלא להתענות הייתי מציע להצטייד באישור רפואי מתאים וכך בבואו לבטל את המנוי הוא יוכל לטעון שהיה מעוניין מאד להמשיך מאחר שהוא מוקיר את העיתון ואת חופש הביטוי אבל הרופא מוצא שהמשך הכעסים והמתח יגרמו לו לנזק בריאותי ולכן נאסר עליו להמשיך
נעמה, יפה כתבת
נעמה, עשית סדר בעניינים.