קרוא וכתוב

ביטויים החוסים תחת חופש הביטוי אינם חסינים מפני ביקורת. גם ביקורת על צורותיה השונות היא חלק מאותו חופש ביטוי עצמו. כתבתי על כך בעבר בפוסט כשל הביקורת: על הזכות לבקר מימוש זכויות.

הרעש סביב חופש הביטוי לאחרונה מצריך להזכיר זאת, משום שבין השאר הוא מעלה שוב גם את חוסר ההבנה הזה. כך, למשל, תמונה שהופצה אתמול בפייסבוק מביאה זאת לסוג של פאתטיות:

כביכול, לעיתונאי הארץ יש הזכות לכתוב כרצונם בעיתון, אבל לאחרים אסור בעקבות זאת להמליץ לא לקרוא אותו. לא, זאת כבר מתקפה על חופש הביטוי!

ובכן, לא. לעיתונאי הארץ יש חופש ביטוי (במסגרת החוק) לכתוב כרצונם. אבל חופש הביטוי שלהם אינו מחייב אף אחד לקרוא את העיתון. זכותה של כל אחת להפסיק בגלל זה (או בגלל כל סיבה אחרת) את המנוי. וגם קריאה לאנשים אחרים לא לקרוא את העיתון מוגנת במסגרת חופש הביטוי. בהקשר זה מדובר בחופש לכתוב, לא באילוץ לקרוא.

ההצדקות לחופש הביטוי כוללות בהיבטים מסוימים גם את הזכות של השומע/ת או הקורא/ת. כך, כשמדובר בהיבט של היחשפות לדעות שונות; בין אם על-מנת להגיע לאמת בין אם מתוך הצידוק הדמוקרטי, של קבלת מידע מלא על מנת לפקח על השלטון. אבל זוהי זכות, לא חובה. לאיש אין חובה לקרוא עיתון זה או אחר.

אפשר להעריך מאוד את מו”ל הארץ ששומר על חופש הביטוי של העיתונאים שלו (אף כי גם לזה יש גבול), גם במחיר הפסדים כספיים. אבל זה בדיוק העניין: לביטוי יש תוצאות. ואחת מהן בהחלט יכולה להיות שאנשים אחרים לא ירצו לקרוא אותו. זאת זכותם. לא מדובר בסנקציות שלטוניות או דומותיהן. מדובר בהחלטה לגיטימית מה ברצוני לממן בכספי הפרטי ומה לא.
שוקן והיסטריה לא הולכים יחד, אבל הוא בהחלט שידר לחץ מול המגמה של ביטול המנויים, כשמיהר לנהל שו”ת עם הקוראים באתר (ושוב קרא לנו לבדוק את חשבון הסלולר שלנו) ולהופיע בתיק תקשורת בנושא. כמובן שלא נחסכה מאיתנו גם הפעם האנקדוטה המתנשאת הידועה על מי ששוקן האב אמר לו שהוא לא ראוי להיות מנוי הארץ. נו טוב.

כדאי גם שמי שזועקים על פגיעה בחופש הביטוי בהקשר זה ישאלו את עצמם ביושר האם הגיבו כך גם בהקשר של קריאות נגד ישראל היום, נניח. או שמא, שוב, חופש הביטוי מגן על הביטויים הקרובים ללבם, ואילו אלו שמקוממים אותם הם הסתה… חופש הביטוי איננו זכות מוחלטת למרות שיש עיתונאי בהארץ החתום על ההבל הזה, וגם איננו ערך עליון כפי שיש עיתונאים שאוהבים להצהיר. מן הסתם כי הם מבקשים לעצמם חופש פעולה מוחלט. לו היה חופש הביטוי ערך עליון, היתה משמעות הדבר שכל הערכים האחרים כפופים לו. לא זה המצב. זהו ערך חשוב, זוהי זכות חשובה, אך לא בכך עסקינן כאן. משום שכאמור, לא מדובר בפגיעה בזכות. מותר לאנשים לקרוא להפסיק את המנוי להארץ, כפי שמותר לאחרים לקרוא ולעודד לחתום על מנוי לעיתון או לחדש אותו דווקא בגלל חשיבות הקול שלו בעיניהם. ויש גם אולי גם כמה שחותמים או מחדשים את המינוי עכשיו רק כדי שיוכלו לבטל אותו במחאה…

שאלה אחרת היא האם ראוי שעיתונאים יקראו לא לקרוא עיתון אחר. וגם אם זה נבון. אך קריאה כזאת איננה “מתקפה על חופש הדיבור” ולא פגיעה בזכות. היא חוסה תחת חופש הביטוי, וכך גם מגוון של אמצעים דמוקרטיים אחרים להבעת מחאה.