בפרק הקודם – “שיקול פנימי של בית החולים”: רפואה ואסתטיקה בשיבא – התוודענו לשני הגיבורים הראשיים של הסיפור. מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בתל-השומר, פרופ’ אייל וינקלר, החשוד כי ביצע ניתוחים בשעות הבוקר במרפאת האסתטיקה הפרטית השייכת ל”קרן המחקרים” של שיבא, כשאותן שעות דווחו ושולמו לכאורה גם כשעות עבודה שלו כמנהל מחלקה בבית החולים הציבורי. ומנהל בית החולים, פרופ’ זאב רוטשטיין, שהכתבה בגלובס שדיווחה על החקירה שנפתחה בעניין על ידי נציבות שירות המדינה, עסקה בין היתר בשאלה האם ידע או לא, גיבה או לא, ובעצימת העיניים של משרד הבריאות שאמור לפקח עליו.
והנה מגיע פרק ב’. ובו יסופר כי נציב שירות המדינה החליט להשעות את אותו וינקלר. ובעיקר יסופר בו על התגובה בבית החולים לאותה השעיה: השבתה בת שעתיים של חדרי הניתוח. על פי ווינט, “ההחלטה עוררה זעם בשיבא, כיוון שמדובר במנהל מחלקה, שאף תרם רבות לטיפול בפצועי ‘צוק איתן’". אהה. מדובר במנהל מחלקה. ככל שהדרגה בכירה יותר, למען האמת, החשדות צריכים להטריד יותר. אבל לא המיוחס לוינקלר מדיר שינה מעיני ועד הרופאים בשיבא, אלא ההחלטה המתבקשת להשעות אותו. הו זעם קדוש.
בדה-מרקר מספקים את ההקשר הרחב יותר, של המאבק בין ההסתדרות הרפואית לבין ארגון רופאי המדינה. אבל גם כותבים את המובן מאליו: “שביתה פראית בשיבא: הבוקר הושבתו חדרי הניתוח לשעתיים בעקבות הוראה של ארגון רופאי המדינה (אר"מ) לוועד רופאי שיבא, זאת מבלי שהוכרז סכסוך עבודה, מבלי שניתנה הודעה מראש למדינה ולחולים, ומבלי שהתקבלה על כך החלטה בגוף המוסמך להכריז על סכסוכי עבודה של רופאים: ההסתדרות הרפואית.”
מעניין במיוחד להתעכב על תגובתו של מנהל שיבא, שצץ גם בפרק הזה בסדרה: “מבחינתי יש קו אדום גם במחאה מוצדקת שאסור לעוברו והוא קו פגיעה בחולים”. כלומר, מחאה נגד השעיה של מי שנחשד בעבירה חמורה – היא מוצדקת. האלסטיות, המופגנת ביחס לשאלה מה מוצדק, מתאימה אולי ל”רפואה אסתטית”; לתחום המוסר – קצת פחות. אבל טוב לדעת שיש למנהל שיבא קו אדום. ועוד יותר טוב לדעת שהקו האדום הזה הוא פגיעה בחולים. כאילו הקו הזה לא נחצה בכל שביתת רופאים. גם כזאת שנפתחה בעקבות עניינים יותר מוצדקים מאשר הגנה על רופא החשוד במה שאיננו רק עבירה משמעתית אלא עלול לעלות לכדי עבירה פלילית לכאורה. בפרק הקודם כתבתי כי הצגת ניתוחים פרטיים בשעות הבוקר כ”שיקול פנימי של בית החולים” (הציבורי) היא עוד דוגמא לפשיטת הרגל המוסרית של מערכת הבריאות. אבל הדגשתי גם כי
שאלה לא פחות חשובה (…) היא מדוע מתקיימת רק חקירה של נציבות שירות המדינה ולא חקירת משטרה. אמנם בית חולים ולא נמל, אבל חוק הוא חוק. או אולי כמו שאמר ברבש בראיון האלמותי, “רופאים זה לא אבוטבולים”.
במקום שנחזה ברופאים התובעים את כבוד המקצוע שהקולגות שלהם מביישים, הם מתייצבים לצידם ומוחים על נקיטת האמצעים נגדם. “מחאה מוצדקת”. כך קורא המנהל למה שהוא, בפשטות, בריונות. הדיבור על קו אדום בהקשר זה מעורר צחוק מר. הם פשוט רגילים. להשבית. ולפגוע בכך בחולים. פשוט כי הם יכולים. כי יש להם כוח. אחר כך נשמע, כמו בכל פעם כשנמתחת ביקורת, על “המלאכים בלבן”. הפעם גם צוק איתן גויס למשימה. קלף מנצח. (ואם כבר צוק איתן, נשמעו בו גם זמירות אחרות לגבי תל השומר). בינתיים ממשיכים להשתין עלינו מהמקפצה. כי אפשר. למה לא, תמיד יש מי שמסבירים לנו שאלה גשמי ברכה.
במקום שיש כוח נדרש ריסון. נגד הפיתוי להשתמש בו לרעה. הדבר נכון לרופאים בבית חולים לא פחות משהוא נכון לעובדים בנמל. למעשה הרבה יותר: ככלות הכול, בנמל לא נשבעים את שבועת הרופא. “והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים”.
עוד בנושא:
”שיקול פנימי של בית החולים”: רפואה ואסתטיקה בשיבא
הכוח המשחית: גבי ברבש כמשל
כי הם יכולים: כשהכוח לא מרוסן
אני יכול להבין את הסיבה לתפיסה המוסרית המעוותת ההופכת מעשים פליליים לכל דבר ועניין לחריגה נוהלית. אם מעולם לא עלה על דעתו של איש להעמיד רופא שמקבל תמורה פרטית על ניתוח בית חולים ציבורי בו הוא עובד באשמת קבלת שוחד [שזו משמעותו הפלילית של המעשה] כיצד ניתן לחשוד שרופא המבצע בשעות העבודה הרשמיות שלו במוסד שעליהן הוא מקבל שכר ניתוחים פרטיים אינו אלא גנב?
יש איזו תפיסה שכל רופא הוא בהכרח קרובו הרוחני של אלברט שוויצר ומודרך על ידי מניעים נעלים ונאצלים. מעניין שתפיסה זו עדיין רווחת בעוד שכבר אינה נוהגת ביחס לשורה של מקצועות ואפילו הכמרים והנזירות שוב אינם מעל לכל חשד שלא לומר רבנים.
הערה מתקנת-יצא לי לשוחח עם מי שמכיר/ה את העובדות שטענה שד"ר וינקלר טוען שלא הפר אפילו נוהל פנימי ואינו אשם בכפל דיווח ושזעמם של הרופאים יצא על עונש השעיה בטרם התקיים כל ברור בעניינו ובטענותיו ושהמניעים לצעד הזה אינם טהורים. לאור זאת דומני שעלי לסייג את ההערה הקודמת שלי בכך שראוי שנדע מה מסקנות הדיון המשמעתי או הפלילי ואולי גם אני חטאתי במסקנה נחפזת ביחס למקרה הקונקרטי