התנועה לחופש המידע פנתה למשרדי הממשלה בבקשה לקבל לידיה את לוחות הזמנים של השרים. על פי ידיעה בהארץ, השר נפתלי בנט (וכנראה גם שרים נוספים) מסר יומני פגישות שהכילו גם מספרי טלפון ופרטים אישיים. חמור עוד יותר: כלכליסט דיווח כי במסגרת העברת הנתונים על ההתקשרויות הכספיות של משרד הבריאות ב-2013 לידי התנועה, נחשפו עשרות שמות של פגועי נפש שקיבלו שירותים שונים מן המשרד. בשני המקרים, הפרטים היו גלויים לעין כל באתר התנועה עד שהעניין התגלה ותוקן.
אבל המעניינת כאן במיוחד היא התגובה של התנועה לחופש המידע דווקא:
התנועה מפרסמת את המידע כמו שהוא, אנו לא עושים במידע כל שינוי, לא מוסיפים ולא גורעים. כל טענה, שישנה בנוגע לאופן פרסום המידע עליכם להפנותה ללשכתו של השר בנט. לאחר שקיבלנו פנייה רשמית מהשר להוריד את המידע, המידע הורד והוחלף ברשימה חדשה אשר סיפק השר.
אנחנו, בקיצור, לא אחראים.
ובכן, אין ספק שהמחדל כאן הוא של לשכת השר. אבל האמנם פטורה התנועה לחופש המידע מכל אחריות למה שהיא מפרסמת באתרה? התשובה שלילית. גם לה אחריות שלא לפגוע בפרטיות, או בזכויות אחרות, במידע שהיא מפרסמת. אפילו כלי תקשורת נוהגים להשחיר פרטים כאלה בפרסומים שלהם. חזינו בכך רק לאחרונה כאשר פורסם דבר האפליקציה אשר חושפת פרטים של בעלי כלבים כגון כתובות ומספרי טלפונים. עוד יותר מצופה הדבר מתנועה שהיא עצמה דוברת בשפת הזכויות. העובדה שהיא מבקשת לקדם זכות מסוימת, איננה פוטרת אותה מהחובה לשמור על זכויות אחרות, ככל שקיימת התנגשות ביניהן. אדרבה.
חופש המידע בהחלט יכול להביא לפגיעה בפרטיות, והחוק לחופש המידע אכן מסייג את חובת מסירת המידע כאשר זאת פוגעת בפרטיות. מידע יכול גם לסכן את בטחונם של אנשים במקרים מסוימים. העובדה שמשרד ממשלתי פישל איננה אומרת שהגוף שקיבל את המידע רשאי לפרסמו “כמו שהוא”; ודאי שלא כאשר מדובר במידע שהוא פרטי במובהק ואין בו עניין ציבורי. התנועה לחופש המידע לא אמרה “לא שמנו לב”; היא התנערה מאחריות, בתגובה מקוממת ומתחסדת.
במקרה של פגועי הנפש, לעומת זאת, דוּוח בכלכליסט שבעקבות פנייתו לתנועה לחופש המידע היא מיהרה להסיר את הקובץ מהאתר. כלומר, הפלא ופלא, יש מקרים שדווקא יודעים שם לנהוג כראוי.
עוד בנושא:
חופש המידע – עכשיו זה חוק
אסון החברה השקופה
קרוא וכתוב 
תחושת הבטן שלי היא שהמשיב צריך להתפטר – לא בגלל הטעות – שאמנם לא צריכה אבל יכולה לקרות – אלא בגלל ההתנערות מאחריות ואפילו מהתנצלות בפני אלו שנחשפו שלא מרצונם.
צודקת.
הנה רעיון שיכול לעזור-לצרף את הפגיעה בפרטיות כנושא לתביעה ייצוגית על פי חוק תובענות ייצוגיות ואז כל נפגע שלא היה תובע בעצמו יוכל לקבל פיצוי ויהיה אפקט מרתיע
רוב האחריות היא על לשכות השרים שהעבירו את המידע, מיעוטה, כפי שכתבת, על התנועה לחופש הפרט.
התגובה הנכונה היתה צריכה להיות פשוטה: "הוטעינו, טעינו, להבא נבדוק; חופש המידע אינו מבטל את הזכות לפרטיות".
לא ברור לי למה הודאה בטעות היא בגדר ייהרג ובל יעבור במקומותינו.
גילוי נאות – אני חבר הנהלת התנועה ומנכ"לה לשעבר. ולעניין עצמו –
1. אני חושב שנוסח התגובה לא מוצלח.
2. אין שום סתירה בין התגובה לבין ההתנהגות שאת משבחת בסוף הפוסט. שהרי ברור שאם יש פגיעה, מרגע שנודע לתנועה עליה, היא תעשה את הדבר הנכון ותסיר את המידע. כך היא נהגה. את תיארת את ההורדה בעקבות פניית כלכליסט כהתנהגות ראוייה, אבל הרי גם התגובה בעניין המידע ממשרד הכלכלה אומרת שכשהגיעה הפנייה מלשכת השר – המידע הורד.
3. לגופו של עניין, יש כאן בעייה פרקטית. בעיקרון אין ספק שרצוי שאנשי התנועה יעברו על כל פריט מידע וימנעו פרסום של מה שלא צריך להתפרסם, גם אם האחריות העיקרית היא על עובד המדינה שהעביר את המידע. כך נהגנו בעבר ואני מאמין שכך נוהגים היום בדרך-כלל. מדי פעם מגיע מידע בכמויות גדולות מאד. מדובר במאות עמודים ובמקרים חריגים יותר זה יכול להיות גם אלפים. במקרה כזה לתנועה שמצבת כח האדם שלה מסתכמת בשתי משרות תקניות בקושי, אין אפשרות מעשית לעבור על כל החומר. הפתרון של העלאתו והורדה מהירה במקרה שמתגלית תקלה, נראה לי סביר בנסיבות האלה.
לא, רועי.
(2) כאשר פנה כלכליסט לתנועה לחופש המידע, לא משרד הבריאות (שלו עצמו נודע הדבר גם רק מכלכליסט, ע"פ הידיעה), הם לא חיכו שמשרד הבריאות יפנה אליהם ויבקש להוריד אלא הורידו בעצמם. תגובת התנועה גם לא היתה: 'התנועה מפרסמת את המידע כמו שהוא, אנו לא עושים במידע כל שינוי, לא מוסיפים ולא גורעים. כל טענה, שישנה בנוגע לאופן פרסום המידע עליכם להפנותה למשרד הבריאות'.
יתרה מזאת, בתגובתם הראשונה המצוטטת בידיעה, לחוקר האבטחה אמיתי דן, נאמר: "התנועה מפרסמת מידע כמו שהוא נמסר לה. ללא כל שינוי, הוספה או גריעה. שיקול הדעת כיצד למסור את המידע מצוי בידו של מוסר המידע, במקרה זה משרדו של בנט". כלומר, התנועה אומרת שהיא לא מפעילה שום שיקול דעת בפרסום מידע. גם לא כשהוא פוגע בזכויות. אז מאיפה כל כך "ברור שאם יש פגיעה, מרגע שנודע לתנועה עליה, היא תעשה את הדבר הנכון ותסיר את המידע", כפי שאתה כותב?
יתכן שלא פנו ישירות לתנועה וזה נודע לה רק אחרי שמשרדו של בנט ביקש לתקן. אבל גם זה לא מצדיק את התגובה. הייתי אומרת ש"ניסוח לא מוצלח" זה האנדרסטייטמנט של השנה.
(1) 'התגובה לא מוצלחת , אבל….' – תפקידו של האבל (הסמוי במקרה זה) הוא בעצם לערער את מה שנכתב לפניו ובמקרה זה להצדיק את מה שהתנועה עשתה. זה אולי לא מגיע למדרגת מה שהפתגם הערבי קורא "ההתנצלות גרועה מהחטא", אבל זה גרוע דיו.
(3) הנימוק של מחסור בכוח אדם ניתן בדרך כלל ע"י משרדי המממשלה. נדמה לי שאז אתם (ואחרים) לא ממש מקבלים אותו והוא נחשב לא לנימוק אלא לתירוץ; או לכל הפחות לבלתי-רלוונטי לפגיעה בזכויות. זה לא מקרה ראשון שארגונים מאמצים בדיוק את אותה רטוריקה שהם תוקפים כשהרשויות משתמשות בה, אבל זה לא עושה את זה לפחות מצער, או ראוי לפחות להרמת גבה אירונית.
אפשר כמובן פשוט להודות בטעות (או בנוסח המרוכך שהצעתי "לא שמנו לב") ולהצטער. אבל זה כנראה משהו שדורשים רק מהממשלה.
(1) את מייחסת לי "אבל" שלא התכוונתי אליו ואז בונה עליו תיזות. אין לי יכולת להתייחס לזה.
(2) להבנתי בשני המקרים, לאחר קבלת המידע הראשוני על זה שיש משהו בעייתי בחומר שעלה (ואני לא רואה למה זה משנה אם הפנייה הגיעה מכלכליסט או מדן אמיתי) החומר הורד. אם לא טיפלו בזה מיד, זו טעות. ממה שהבנתי היתה תכתובת מייל ענפה ולא נעימה עם מר אמיתי, וגם אופן הפנייה יכול להשפיע לפעמים על אופן הטיפול (הוא כבר הודיע שהוא עושה "תחקיר" על התנועה, דבר שכמובן אין לי ולדעתי גם לא לתנועה, כל התנגדות שיעשה). לא שזה מצדיק משהו, ברור שצריך להוריד מידע פוגעני שהתפרסם, אבל זה יכול להסביר חלק מההתנהלות.
(3) גם כאן את מייחסת לי ולתנועה כוונות ואז בונה עליה תזה. זה פשוט לא נכון. אנחנו שוקלים כל מקרה לגופו, וכשאנחנו משתכנעים שמדובר בהיקף עבודה בלתי סביר לכח האדם של המשרד הממשלתי, אנחנו כן מקבלים את הטענה הזו, ויותר מפעם אחת גם אמרנו לפונים שביקשו לטפל בסירוב למסור להם מידע, שהבקשה שלהם מופרזת. נכון הוא שיש לתנועה מחלוקת עם משרדי הממשלה, מהי הקצאת כח האדם הסבירה לדברים האלה, ולפעמים מחלוקת על הערכת כח האדם הנדרש, ולפעמים מחלוקת על סדרי העדיפויות, ולפעמים התעקשות שנובעת מכך שאם היו דואגים מראש לסדר את המידע בצורה שיהיה נגיש, אז זה לא היה דורש כל-כך הרבה בעיה, ואז האחריות נופלת לרבצם. אבל בהחלט, ולא פעם אחת ולא פעמיים, השתכנענו שבקשה דורשת יותר מדי עבודה מכדי שיהיה סביר להיענות לה. הבדל לא קטן הוא שלמשרד ממשלתי יש יכולת לקבוע סדרי עדיפויות, ואילו התנועה שתקציבה הכולל הוא מאות אלפי שקלים בודדות (אם אני זוכר נכון, סביב ה 400 שנה שעברה) אין הרבה מה לשחק עם סדרי העדיפויות שלה ולהקצות עוד כח אדם לבדיקת החומרים לפני פרסומם. צריך לעשות את המקסימום עם מה שיש כדי למנוע מקרים כאלה, ואיפה שזה בלתי אפשרי, לסמוך על הקהל שיסמן בעיות ולטפל בהן ברצינות ובמהירות האפשרית.
רועי, אל תפרסמו מה שאינכם יכולים לבדוק. תפרסמו בתשלומים על פי יכולת הבדיקה שלכם. ממש לא מתקבל על הדעת לפרסם פרטים שפוגעים בפרטיות ולסמוך על ציבור הקוראים שיעיר לכם.
יצחק, אני מדבר בשם עצמי, כי אני לא עוסק בענייני התנועה לחופש המידע באופן יומיומי (כיום רק חבר הנהלה), אבל עם הגישה הזו אני לא מסכים. היא מבטלת את החשיבות שבהבאת מידע לציבור מפני סיכון לא גדול לפגיעה בפרטיות. צריך לצמצם את הסיכון ככל האפשר, אבל זה לא אומר שאסור לקחת שום סיכון. אנחנו כל הזמן נוטלים סיכון, בדברים חשובים לא פחות מפרטיות. מקובל מאד היום בעולם לעשות crowd-sourcing, גם בעניינים שקשורים למידע. למשל, עיתון הגארדיאן הבריטי, שיש לו קצת יותר משני עובדים, קיבלת מאות אלפי חשבוניות של חברי פרלמנט בריטים, והעלה את כולם לאתר שלו מבלי שבדק אותם, ופנה לציבור שיעזור לו לאתר מה מעניין בהן. ברור שהיה סיכון שיש שם פרטים שלא צריכים להיות, למרות שהפרלמנט אמור היה לסנן את אלה קודם. עיתונים שהשיגו מהבית הלבן את רשימות המבקרים שם, שוב – אלפי דפים, העלו גם הם את הרשימות מבלי שבדקו אותן מעבר לבדיקה שנעשתה בבית הלבן, ושוב קראו לציבור למצוא את הדברים המעניינים. זו פרקטיקה מאד מקובלת בעולם, כאמור בגופים הרבה יותר משמעותיים מהתנועה לחופש המידע, והיא גם נראית לי נכונה וסבירה.