ד”ר שפירא, רופא המשפחה שלי 24 שנים, מילדות עד בגרות, הלך לעולמו בבוקר שבת. קברנו אותו ביום ראשון אחה”צ. כשהובא למנוחת עולמים, הפציעה בינות ממטרים פזורים וקרני שמש אחרונות קשת יפהפיה. מזכירה לנו את הברית המיוחדת בין רופא לחוליו, שהוא היה בעיני הסמל לה. ראש וראשון לרופאים.
מילים קצרות שכתבתי לזכרו.
ד"ר שפירא. רופא ילדותי, נעורי ובחרותי. ה-רופא בה"א הידיעה. רופא כפרי במלוא מובנה הטוב של המלה. רוכב על אופניך לביקורי בית. מקבל אותנו בביתך בחדר העבודה הקטן. תמיד כשצריך. בלי חשבון ובלי שעה. מביא מרפא לאנשים ולקהילה. מסור עד בלי גבול; שואל בשביל לשלומנו ושלום בני המשפחה החולים; מבקר בבית החולים בכל אשפוז; עדין וקשוב; משרה ביטחון; תמיד מלה טובה בפיך; דיאגנוסטן בחסד ומעל הכול – אדם.
כל אדם נחרט בזיכרון ברגע. מתוך הרגעים הרבים זכור לי אחד באופן מיוחד. מילים שאמרת לי באחד האשפוזים של אבא שלי וביקשת למסור לו. המסר לא היה רפואי. הוא היה אנושי ובעיקר ביטא את הבנתך המיוחדת בנפש האדם.
ד"ר שפירא, הרופא שלי. מאז ומעולם שימשת לי אמת המידה לכל מה שרופא צריך להיות. גבוה גבוה מעל כולם, אך ניתנת להשגה. קשה למצוא כמותך בימינו. היום, כשרבים כל-כך השוכחים את שבועת הרופא, נדמה שהמשפט האחד המתמצת את דמותך, כרופא וכאדם, לקוח ממנה: "והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים". אשרינו שזכינו. ועל כך: תודה!
מי יתן ונחמת מעט לבני משפחתו תהיה הידיעה על האהבה וההערכה עד אין קץ שרחשנו לו, אנחנו שהיינו מטופליו.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
קשת אחרת. צילום: אבא שלי ז”ל
