מהסניף המקומי של ‘נשים עושות שלום’ מגיע דיוור שבו כל רשימת הנמענים גלויה. על המייל הראשון אני עוברת לסדר היום. אחרי המייל השלישי אני יוצרת קשר ומסבירה שמשלוח בצורה כזאת הוא פגיעה בפרטיות (וגם מתכון לקבלת ספאם), ושהפתרון הוא לשים את רשימת השמות בשדה של עותק סמוי (bcc).
התשובה איננה “סליחה, לא ידענו”. ולא “תודה, נתקן”. לא ולא. התשובה היא: “אבל אנחנו רוצות שכל מי שמקבל ידע מי עוד מקבל”.
השיחה נערכת עם מצביעת מרצ ותיקה; שזכויות הן עניין שקרוב ללבה, לפחות כשמדובר בפלסטינים ונשים. ובמהלכה אני שומעת גם: “את היחידה שאכפת לה מזה” – כן, כי זכויות אדם, כידוע, הן עניין של רוב. (ופרטיות היא בכלל מותרות בורגניות). גם זכויות הפלסטינים לא מעניינות ממש הרבה אנשים, אני מזכירה לה. בסוף היא מנחיתה את הפאנצ’-ליין: ”המטרה הזאת מספיק חשובה בשביל זה”. נו כן, את זה גם סטלין אמר. (קצת מרחיק לכת אבל היה קשה להתאפק). וברצינות גמורה: מייאש להיווכח בכל פעם מחדש עד כמה השאלה האם המטרה מקדשת את האמצעים תלויה גם בחוגים האלה בשאלה באיזו מטרה מדובר. אם זאת המטרה “שלנו” – אז האמצעים כשרים. גם אם מכופפים בדרך כמה זכויות. ובזה השמאל ממש לא טוב יותר מהימין. יותר מדי פעמים נראה כי הוא מתגעגע לימי הבולשביזם העליזים.
מכיוון שכך, נחזור גם אנו שוב, מבלי להתייגע, על כך שההבחנה בין מטרה לאמצעים היא הבחנה יסודית, אולי ה-הבחנה, בהגנה על זכויות אדם. מטרה, ראויה ככל שתהיה, איננה הופכת את כל האמצעים לכשרים. גם למדינה יש מטרות מוצדקות. ואפילו ראויות. ובכל זאת אנחנו מתעקשים שהיא לא רשאית לקדם אותן בכל האמצעים. אז איך פתאום כל זה נשכח כי זה לא נוח כשזאת המטרה שחשובה לנו?
קטנוני, נכון? צריך להבחין בין עיקר לטפל, תאמרו. במקום להפליג בהסברים על חשיבותם של עקרונות בכלל, על זכויות ועל פרטיות בפרט, נצטט את אלתרמן:
אם מטפחים אנו חזון-גדולות אוטופי
גם בקטנות חובה לנגוע לפרקים
ואל נאמר שהמקרה הוא מיקרוסקופי…
במיקרוסקופ, אחי, נגלים החידקים.
*
ואם אנחנו בעניין אימייל: מי שנהגה לשלוח לי מיילים כדוברת של ארגון מסוים לזכויות אדם, החלה לאחרונה לשלוח הודעות לעיתונות מטעם הרשימה המשותפת (בשני המקרים בלי שביקשתי לצרף אותי לרשימת הדיוור, אפרופו האייטם הקודם, ובלי לאפשר בתחתית המייל הסרה). לא ברור אם במקביל או במקום. בשני המקרים המיילים מגיעים ממנה בשמה, מה שקצת מבלבל. הדיוור האחרון בישר על כך כי “הרשימה המשותפת חתמה על אמנה למיגור האלימות בחברה הערבית”. שאלתי בדואר חוזר האם צפויה גם חתימה למיגור הפוליגמיה טרם נענתה.
יום אשה בינלאומי שמח.
הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלו שתי תרומות לאחזקת הבלוג דרך כפתור הפייפאל המיועד לכך. ברצוני להודות לתורמות.
צדקת מאד בתגובתך למפיצת המידע. לצערי, התנהגותה ותשובתה המחפירה מטילה צל על המטרה שהיא מבקשת להשיג. עוד יותר לצערי, אפשר להשליך מהתנהגותה על השמאל הישראלי, ששומר מאד על זכויות אך פוגע מאד בזכויות אחרות. אולי זאת אחת הסיבות לאי אמון או אי תמיכה בשמאל הישראלי.
Hanlon's razor is a saying that recommends a way of eliminating unlikely explanations for a phenomenon (a philosophical razor):
Never attribute to malice that which is adequately explained by stupidity.
(Wikipedia)
מצדיעה לאיפוק שלך.
היו שועים להתרעותייך ועצותייך לו היה מישהו רציני אוכף את החוק …לפחות כמו בשנות השמונים במסגרת הצנועה של רשם מאגרי המידע! ראי השיתוף שלי!