קרוא וכתוב

ירחיק עצמו נתניהו ככל שינסה מהשיחה המבזה שניהל שליחו ליאור לוטן עם משפחת מנגיסטו (לפטר את לוטן, שבינתיים התנצל, הוא לא פיטר) – מהשיחה עולה רוח המפקד של נתניהו בכל הדרה המפוקפק. זוהי הרוח המופחת בפיו, במילותיו ובהתנהגותו, הנושבת בלשכת נתניהו ובין מקורביו. שגם בלי הנחיות מפורשות ורשימת מסרים כבר יודעים לפעול על פיה ולרצות את אדונם.

האדנות וההתנשאות שבה מתייחס ליאור לוטן למשפחת מנגיסטו יוצאת ישירות מבית מדרשו של הבוס שלו. לוטן לא חוסך גם באיומים, אפילו לא מרומזים אלא גלויים ממש. (“יש לכם שתי אפשרויות"; “מי שיעמיס על אברה את הסיפור בין העדה האתיופית למדינת ישראל ישאיר אותו עוד שנה בעזה”; “תחליטו מה אתם רוצים – לעבוד ביחד [על-פי התנאים שלנו, כמובן. כך, “פגישות שלי לא רושמים”] או לעשות הצגות וקונצים” (קונצים!). היהירות שבה הוא מדבר אליהם (“תן לי להסביר  את החיים המורכבים”. הם, לעומתו, “חיים בסרט”); וההשפלה שהוא מעביר אותם. זוהי השיטה של הפרד ומשול שנתניהו עשה בה דוקטורט, כמדומה. שבה הכול מותר והכול לגיטימי למען המטרה העליונה – שימור שלטונו.

זהו נתניהו: מה שחשוב אינם באמת האזרחים שעל חייהם, ביטחונם ורווחתם הוא מופקד. גם על חייו של אזרח פגוע נפש, ככל הנראה, שעבר לעזה וגם על רווחת משפחתו. מה שחשוב הוא נתניהו. (“מה אתה חושב שהוא יחטוף, יחטוף, יחטוף?”). מה שחשוב הוא תדמיתו ותדמית “המשפחה המלכותית” המטופחת ביד רמה. לכן רק לאחר פרסום השיחה ביקש נתניהו להיפגש עם משפחת מנגיסטו. מבחינה זאת טקסט המפתח בשיחה הוא

אני מתלבט אם לענות כי מה שקרה פה עם ראש הממשלה זה חמור מאוד. כל כך חמור שאין לי איך לתאר אותו. ואז הדבר היחיד שראש הממשלה שומע זה שלא החזירו לו את המכתבים? אני לא יודע אם אני רוצה לענות לכם את התשובות, תלכו למי שאתם רוצים.

כי כמובן, מה שחמור הוא לא שעשרה חודשים סוחבים את המשפחה האומללה, שמתנהגים אליה באופן שלא היו מתנהגים לאזרחים עם יותר כוח, קשרים, וכן, גם הצבע הנכון (זאת באמת תהיה תמימות לחשוב שהוא לא שיחק כאן תפקיד). מה שחמור הוא לא שיו”ר ועדת חוץ וביטחון(!) לא מכיר את המקרה ושומע עליו מהתקשורת, לדבריו. מה שחמור הוא שאזרחים שבנם נמצא עשרה חודשים בעזה וגורלו לא ידוע, מעיזים לומר שלא קיבלו מראש הממשלה תשובה לפניותיהם! אז “תלכו למי שאתם רוצים”. אולי פשוט תלכו לעזה(זל).

האמת היא שעבור נתניהו האזרחים כלל אינם אזרחים. הם נתינים. נתיניו. שאמורים להודות לו על הפירורים שהוא מאכיל אותם מידו הנדיבה. זהו נתניהו שביום הבחירות מסית נגד אזרחים ערבים (“נעים בכמויות לקלפיות”) המממשים את זכותם הדמוקרטית להצביע, מתנצל על כך בחצי פה בגלל השריר של ארה”ב בעקבות דבריו, רק כדי במקום להרגיע את הרוחות בכנסת בעקבות דברי ההסתה המחפירים של סגן שר הפנים (“אנחנו עושים לכם טובה שאנחנו נותנים לכם להיות כאן”) ממפלגתו – לשפוך שמן על מדורת ההסתה. זה לא מקרה. זאת שיטה. לא הוא עובד למען האזרחים, לשיטתו. הם עובדים בשבילו. הנתינים נועדו להאדיר את שלטונו ולפאר את תדמיתו.

כל פוליטיקאי הוא שואף שלטון ותאב כוח. אבל השאלה היא מה הוא עושה עם הכוח הזה. למען מה הוא רותם אותו. נתניהו, דומה, רותם אותו למען מטרה אחת ואין בלתה: שימור הכוח הזה. שימור השלטון שלו. אולי עד יעביר אותו בירושה לבנו. לעיתים אני באמת תוהה בשביל מה הוא רוצה להיות בשלטון כשהוא מקפיד, לפחות בזירה המדינית, לא לעשות כלום. ובכל זירה אחרת רק לזרוע הרס וחורבן, במעשה או במחדל: לפרק את מדינת הרווחה, למכור אותה לטייקונים ובעלי ההון ולשבור לרסיסים כל סולידריות שעוד נותרה כאן, במדינה המוכה והחבולה הזאת.

שכן חיינו תחת שלטון הביבי הולכים ונעשים דומים למה שתיאר הפילוסוף תומס הובס כחיים ב”מצב הטבע”, טרום או מחוץ למצב המדיני. שבשל עליבותם יש להם לבני האדם אינטרס לוותר על חירותם ולהיכנס להסדר חברתי. חיי האדם במצב הטבעי, כותב הובס ב’לויתן’, הם “חיי בדידות, חיים דלים, מאוסים, בהמיים וקצרים”.

ההיררכיה של הגזענות
גם כאן יש היררכיה. את משפחתו של אברה מנגיסטו משפילים ומתנשאים עליה. לאזרח הערבי שנעדר בעזה אין בכלל שם. ברדיו קראו לו “בן מיעוטים”.

הערה מינהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לאחזקת הבלוג דרך כפתור הפייפאל המיועד לכך. ברצוני להודות לתורמת. תודה גם לתורמת המרימה תרומה באופן קבוע לבלוג.