קרוא וכתוב

מדי פעם מתפרסם מאמר של רופא הגורם לשפשף את העיניים ולתמוה האם הרופאים חיים באותו בית חולים שבו הם מטפלים בחוליהם או שמא ביקום מקביל.

לא כולם כמובן. אבל בהחלט מספיק כדי להתייחס לזה כתופעה. להכיר בה ואז גם לתקן אותה.

כך היה כאשר ד”ר יהודה ברוך אמר על הזנה מלאכותית בזונדה שכשהיא מתבצעת בהסכמה “זה אמנם לא נעים לחולה אבל גם לא כואב”, ציטוט שבעקבותיו כתבתי את הרשימה ”לא נעים”: הלשון הנקייה של הכאבים.

כך גם כשפרופ’ יואל דונחין מספר לנו, ברשימתו כנסו, כנסו, שביקורי חולים בבתי-חולים תורמים להחלמתם; ולכן המגמה היא במקום להגביל את שעות הביקור, לאפשר שעות ביקור בלתי מוגבלות. דונחין לא מציין כמה חולים מאושפזים בחדר בבית החולים מוריסטאון בניו גרז’י שבו התקיים מחקר שאושש זאת, לדבריו. אבל בתי החולים הציבוריים בישראל מאוכלסים בצפיפות, בדרך כלל ארבעה מאושפזים בחדר, ומתגודדים בהם כמויות לא ייאמנו של מבקרים ברעש בלתי פוסק מהבוקר עד הלילה. תוך לא רק הפרעת מנוחתם של המאושפזים האחרים בחדר אלא גם תוך פגיעה בפרטיותם ואף בבריאותם. כן, חולה זקוק למנוחה כדי להחלים! התפיסה הזאת איננה איזה סרח עודף מיושן כפי שדונחין מתייחס אליה. אין ספק שיש יתרונות רבים בכך שאנשים קרובים לחולה באים לבקרו ושוהים בקרבתו. בהחלט אין מניעה שאדם אחד יוכל לשבת ליד החולה כל היום וגם בשעות הלילה. אבל מנוחה חשובה להחלמה לא פחות מביקורי קרובים.

להישארות של קרובי החולה גם בזמן ביקור הרופאים (בהסכמתו כמובן), יש אכן יתרונות רבים מבחינת הטיפול בו כפי שמציין בצדק דונחין. הבעיה מתחילה כשלא מוציאים אותם כשעוברים לחולה הבא בחדר, ופרטי הביקור שלו נחשפים לאזניהם. אבל במציאות המקבילה של דונחין כל חולה מאושפז בישראל לבד בחדר פרטי. הוא מספר שהיום הבקשה היא רק “להיענות לבקשות של הצוות הרפואי לבצע פעולות שאי אפשר לעשותן כאשר יש מבקרים בחדר”. באמת? ומה עם רופאים הנכנסים לבדוק חולים, לא במסגרת ביקור הרופאים אלא בזמנים אחרים כמו לבדוק חולה שהתקבל למחלקה, או לפני/אחרי ביצוע פרוצדורה רפואית, שלא רק לא מבקשים מכל המבקרים (של החולים האחרים) בחדר לצאת אלא אומרים להם: “לא, לא זה בסדר, אין צורך לצאת”? את הבדיקה הם אמנם עורכים מאחורי הווילון, אבל כל החדר שומע את השיחה ואת הפרטים הרפואיים. מילא החולים האחרים, אותם אי אפשר להוציא והנסיבות פוגעות בפרטיות ובחיסיון הרפואי שהחולה זכאי לו, גם בבית חולים. אבל מדוע שהמבקרים של כל החולים האחרים יהיו חשופים לפרטים אישיים החוסים תחת הסודיות הרפואית?

בבית חולים גם כך בקושי אפשר לעצום עין. המיטה זרה, מרגישים רע, יש רעשים מהשכנים, כל הלילה יש פעילות של הצוות הרפואי שנכנס כמה פעמים בלילה לבצע פרוצדורות רפואיות בך או בשכניך. מעירים אותך בחמש בבוקר (לפעמים גם בארבע, אם המחלקה צפופה) כדי להספיק את כל הפרוטוקול. אז בסדר, זה לא מלון. אבל שמירה על כמה שעות מנוחה היא פשוט הכרחית.  

מילא מי שסבורים שבתי החולים מתנהלים כמו בסדרות הרפואיות בטלוויזיה. אבל מפרופ’ בהדסה אפשר לצפות שיכיר את המציאות של תנאי האשפוז בבתי חולים ציבוריים בארץ. ולא יתנהל במציאות מקבילה.

דונחין – קשה להאמין שמדובר ב”מנהל המרכז לחינוך רפואי” – מסיים את מאמרו בכך ש”לשלט המפרט את שעות הביקור מתייחסים בספקנות, מאחר שהצוות הרפואי מכיר ביתרונות שמפיקים המטופלים מהתמיכה המשפחתית.” בהחלט. תמיכה משפחתית בגבולות של שעות ומספרי מבקרים. אבל יותר מכך, אם אתם חושבים שצריך לבטל את שעות הביקור – בטלו אותן. (בעיני, כאמור, זאת טעות קשה). אבל אם מפרסמים שיש שעות ביקור, לא יתכן שכשמאושפזים מתחננים מהאחיות לשמור על שעות המנוחה המוכרזות – כולה שעתיים בצהריים – הם מקבלים את התשובה שהן “לא מתעסקות עם זה” – זה קורה בישראל. השלט  בבית החולים המודיע על שעות ביקור אינו רק מיידע את המבקרים אלא כמוהו גם כהתחייבות של בית החולים כלפי המאושפזים בו. ולמי שלא מכבד את התחייבויותיו יש שֵׁם. אפילו בעברית.

הנה עוד דוגמא. ד”ר אריק טופול, מי שכתב את הספר החולה יקבל אותך עכשיו, סיפר בטור שכתב על פטרנליזם ברפואה באתר Medscape שאותו הוא עורך, שטור קודם שלו בנושא למי שייכת הרשומה הרפואית קיבל 450 תגובות, השיא של כל טוריו. (ב-Medscape יכולים להגיב רק בעלי מקצוע רפואי). רבות מהתגובות שיקפו פטרנליזם, הוא כותב: “הרשומה היא שלי מכיוון שאני יצרתי אותה”. כך! דעה שגם אני שמעתי. בישראל, אגב, זכותם של חולים לקבל מידע מהרשומה הרפואית ואף העתק שלה מעוגנת בחוק. מומלץ לבקש. מכמה סיבות, אבל לא תאמינו מה מגלים שרופאים כותבים עליכם. ואיך. ועוד רופאי משפחה. כנראה שהם יודעים למה הם מתעקשים שהרשומה היא “שלהם”.

רופאים וחולים חווים מציאות שונה לחלוטין. על אף שהם מתהלכים באותם מסדרונות לא מדובר באותה מציאות. חולים מופשטים מזהותם, מולבשים פיג’מה (גם לרופאים “מדים” אבל עם פונקציה שונה לחלוטין, של הקניית סמכות, לא של שלילת אישיות). הם חסרי שם ונהפכים ל”אפנדיציט מחדר 4” כשהצוות הרפואי מתייחס אליהם בינו לבין עצמו. והרופאים מדברים אליהם (במקרה הטוב שלא עליהם, בנוכחותם! – כאילו היו אוויר) תמיד מלמעלה למטה, כשהם עומדים והחולים שכובים. באשפוז האחרון שלי (ממנו לקוחות גם שאר הדוגמאות), אחרי שהסטאז’ר לקח לי בבוקר דם (סליחה, דמים קוראים לזה בבי”ח) ורציתי לשבת בכורסא, הוא אמר שעלי להיכנס בחזרה למיטה כי “הם כבר מגיעים לביקור רופאים”. כמובן. שלא לדבר על הרופאים שמפשפשים בגופך (הרי את רק “מקרה”) בלי לטרוח להזדהות בפניך ובלי לשאת תג שם (בניגוד לחוק, אגב, אבל עוד קודם לכן בניגוד לכל אנושיות) – כפי שנהגו כמעט כל הרופאים באותה מחלקה.  ובכן, מי שאתם בודקים הוא אדם. עם שם, עם אישיות, עם זהות, עם היסטוריה, עם אנשים שהוא אוהב ושאוהבים אותו. עולם מלא.
אל חשש: שום סמכות לא נגרעת ממי שמתחיל להתנהג כמו בן אדם. ההיפך הוא הנכון.

החלל משותף לרופאים ולחולים. אבל התפקידים, הו התפקידים כל כך שונים. ויש מי שישקיעו כל מאמץ בשימור קווי הגבול הקובעים אותם. חבל שלא אותו מאמץ מושקע באמפתיה; בניסיון לשים את עצמך בנעלי הזולת ולהבין מה עובר עליו. שהחוויה שהוא עובר באותו מקום שהוא חולק עמך שונה בתכלית השינוי. כדאי לנסות.

עוד בנושא:
בית חולים, מדינת קסרקטין וחוסר החמלה
”לא נעים”: הלשון הנקייה של הכאבים

הערה מינהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה נדיבה לאחזקת הבלוג דרך כפתור הפייפאל המיועד לכך. ברצוני להודות לתורם.