• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« לשחות בים של מוות
תודעה כלואה, נפש חופשייה »

היקום המקביל של הרופאים

21 ביולי 2015 על-ידי נעמה

מדי פעם מתפרסם מאמר של רופא הגורם לשפשף את העיניים ולתמוה האם הרופאים חיים באותו בית חולים שבו הם מטפלים בחוליהם או שמא ביקום מקביל.

לא כולם כמובן. אבל בהחלט מספיק כדי להתייחס לזה כתופעה. להכיר בה ואז גם לתקן אותה.

כך היה כאשר ד”ר יהודה ברוך אמר על הזנה מלאכותית בזונדה שכשהיא מתבצעת בהסכמה “זה אמנם לא נעים לחולה אבל גם לא כואב”, ציטוט שבעקבותיו כתבתי את הרשימה ”לא נעים”: הלשון הנקייה של הכאבים.

כך גם כשפרופ’ יואל דונחין מספר לנו, ברשימתו כנסו, כנסו, שביקורי חולים בבתי-חולים תורמים להחלמתם; ולכן המגמה היא במקום להגביל את שעות הביקור, לאפשר שעות ביקור בלתי מוגבלות. דונחין לא מציין כמה חולים מאושפזים בחדר בבית החולים מוריסטאון בניו גרז’י שבו התקיים מחקר שאושש זאת, לדבריו. אבל בתי החולים הציבוריים בישראל מאוכלסים בצפיפות, בדרך כלל ארבעה מאושפזים בחדר, ומתגודדים בהם כמויות לא ייאמנו של מבקרים ברעש בלתי פוסק מהבוקר עד הלילה. תוך לא רק הפרעת מנוחתם של המאושפזים האחרים בחדר אלא גם תוך פגיעה בפרטיותם ואף בבריאותם. כן, חולה זקוק למנוחה כדי להחלים! התפיסה הזאת איננה איזה סרח עודף מיושן כפי שדונחין מתייחס אליה. אין ספק שיש יתרונות רבים בכך שאנשים קרובים לחולה באים לבקרו ושוהים בקרבתו. בהחלט אין מניעה שאדם אחד יוכל לשבת ליד החולה כל היום וגם בשעות הלילה. אבל מנוחה חשובה להחלמה לא פחות מביקורי קרובים.

להישארות של קרובי החולה גם בזמן ביקור הרופאים (בהסכמתו כמובן), יש אכן יתרונות רבים מבחינת הטיפול בו כפי שמציין בצדק דונחין. הבעיה מתחילה כשלא מוציאים אותם כשעוברים לחולה הבא בחדר, ופרטי הביקור שלו נחשפים לאזניהם. אבל במציאות המקבילה של דונחין כל חולה מאושפז בישראל לבד בחדר פרטי. הוא מספר שהיום הבקשה היא רק “להיענות לבקשות של הצוות הרפואי לבצע פעולות שאי אפשר לעשותן כאשר יש מבקרים בחדר”. באמת? ומה עם רופאים הנכנסים לבדוק חולים, לא במסגרת ביקור הרופאים אלא בזמנים אחרים כמו לבדוק חולה שהתקבל למחלקה, או לפני/אחרי ביצוע פרוצדורה רפואית, שלא רק לא מבקשים מכל המבקרים (של החולים האחרים) בחדר לצאת אלא אומרים להם: “לא, לא זה בסדר, אין צורך לצאת”? את הבדיקה הם אמנם עורכים מאחורי הווילון, אבל כל החדר שומע את השיחה ואת הפרטים הרפואיים. מילא החולים האחרים, אותם אי אפשר להוציא והנסיבות פוגעות בפרטיות ובחיסיון הרפואי שהחולה זכאי לו, גם בבית חולים. אבל מדוע שהמבקרים של כל החולים האחרים יהיו חשופים לפרטים אישיים החוסים תחת הסודיות הרפואית?

בבית חולים גם כך בקושי אפשר לעצום עין. המיטה זרה, מרגישים רע, יש רעשים מהשכנים, כל הלילה יש פעילות של הצוות הרפואי שנכנס כמה פעמים בלילה לבצע פרוצדורות רפואיות בך או בשכניך. מעירים אותך בחמש בבוקר (לפעמים גם בארבע, אם המחלקה צפופה) כדי להספיק את כל הפרוטוקול. אז בסדר, זה לא מלון. אבל שמירה על כמה שעות מנוחה היא פשוט הכרחית.  

מילא מי שסבורים שבתי החולים מתנהלים כמו בסדרות הרפואיות בטלוויזיה. אבל מפרופ’ בהדסה אפשר לצפות שיכיר את המציאות של תנאי האשפוז בבתי חולים ציבוריים בארץ. ולא יתנהל במציאות מקבילה.

דונחין – קשה להאמין שמדובר ב”מנהל המרכז לחינוך רפואי” – מסיים את מאמרו בכך ש”לשלט המפרט את שעות הביקור מתייחסים בספקנות, מאחר שהצוות הרפואי מכיר ביתרונות שמפיקים המטופלים מהתמיכה המשפחתית.” בהחלט. תמיכה משפחתית בגבולות של שעות ומספרי מבקרים. אבל יותר מכך, אם אתם חושבים שצריך לבטל את שעות הביקור – בטלו אותן. (בעיני, כאמור, זאת טעות קשה). אבל אם מפרסמים שיש שעות ביקור, לא יתכן שכשמאושפזים מתחננים מהאחיות לשמור על שעות המנוחה המוכרזות – כולה שעתיים בצהריים – הם מקבלים את התשובה שהן “לא מתעסקות עם זה” – זה קורה בישראל. השלט  בבית החולים המודיע על שעות ביקור אינו רק מיידע את המבקרים אלא כמוהו גם כהתחייבות של בית החולים כלפי המאושפזים בו. ולמי שלא מכבד את התחייבויותיו יש שֵׁם. אפילו בעברית.

הנה עוד דוגמא. ד”ר אריק טופול, מי שכתב את הספר החולה יקבל אותך עכשיו, סיפר בטור שכתב על פטרנליזם ברפואה באתר Medscape שאותו הוא עורך, שטור קודם שלו בנושא למי שייכת הרשומה הרפואית קיבל 450 תגובות, השיא של כל טוריו. (ב-Medscape יכולים להגיב רק בעלי מקצוע רפואי). רבות מהתגובות שיקפו פטרנליזם, הוא כותב: “הרשומה היא שלי מכיוון שאני יצרתי אותה”. כך! דעה שגם אני שמעתי. בישראל, אגב, זכותם של חולים לקבל מידע מהרשומה הרפואית ואף העתק שלה מעוגנת בחוק. מומלץ לבקש. מכמה סיבות, אבל לא תאמינו מה מגלים שרופאים כותבים עליכם. ואיך. ועוד רופאי משפחה. כנראה שהם יודעים למה הם מתעקשים שהרשומה היא “שלהם”.

רופאים וחולים חווים מציאות שונה לחלוטין. על אף שהם מתהלכים באותם מסדרונות לא מדובר באותה מציאות. חולים מופשטים מזהותם, מולבשים פיג’מה (גם לרופאים “מדים” אבל עם פונקציה שונה לחלוטין, של הקניית סמכות, לא של שלילת אישיות). הם חסרי שם ונהפכים ל”אפנדיציט מחדר 4” כשהצוות הרפואי מתייחס אליהם בינו לבין עצמו. והרופאים מדברים אליהם (במקרה הטוב שלא עליהם, בנוכחותם! – כאילו היו אוויר) תמיד מלמעלה למטה, כשהם עומדים והחולים שכובים. באשפוז האחרון שלי (ממנו לקוחות גם שאר הדוגמאות), אחרי שהסטאז’ר לקח לי בבוקר דם (סליחה, דמים קוראים לזה בבי”ח) ורציתי לשבת בכורסא, הוא אמר שעלי להיכנס בחזרה למיטה כי “הם כבר מגיעים לביקור רופאים”. כמובן. שלא לדבר על הרופאים שמפשפשים בגופך (הרי את רק “מקרה”) בלי לטרוח להזדהות בפניך ובלי לשאת תג שם (בניגוד לחוק, אגב, אבל עוד קודם לכן בניגוד לכל אנושיות) – כפי שנהגו כמעט כל הרופאים באותה מחלקה.  ובכן, מי שאתם בודקים הוא אדם. עם שם, עם אישיות, עם זהות, עם היסטוריה, עם אנשים שהוא אוהב ושאוהבים אותו. עולם מלא.
אל חשש: שום סמכות לא נגרעת ממי שמתחיל להתנהג כמו בן אדם. ההיפך הוא הנכון.

החלל משותף לרופאים ולחולים. אבל התפקידים, הו התפקידים כל כך שונים. ויש מי שישקיעו כל מאמץ בשימור קווי הגבול הקובעים אותם. חבל שלא אותו מאמץ מושקע באמפתיה; בניסיון לשים את עצמך בנעלי הזולת ולהבין מה עובר עליו. שהחוויה שהוא עובר באותו מקום שהוא חולק עמך שונה בתכלית השינוי. כדאי לנסות.

עוד בנושא:
בית חולים, מדינת קסרקטין וחוסר החמלה
”לא נעים”: הלשון הנקייה של הכאבים

הערה מינהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה נדיבה לאחזקת הבלוג דרך כפתור הפייפאל המיועד לכך. ברצוני להודות לתורם.

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בחוק ואתיקה, שונות | מתויג אריק טופול, אתיקה רפואית, בית חולים כרמל, בתי חולים, חולים, חוק זכויות החולה, יואל דונחין, כירורגית א', סודיות רפואית, פטרנליזם, פרטיות, רופאים, רשומה רפואית | 4 תגובות

4 תגובות

  1. ב- 21 ביולי 2015 בשעה 22:16 Keren Fite

    את כל כך צודקת. רק בריאות!


  2. ב- 23 ביולי 2015 בשעה 16:34 גולדבלט משה

    שעות הביקור נועדו לאפשר לחולה מנוחה גם ממבקריו אשר לעתים למרות הרצון הטוב אינם מבחינים שביקורים תכופים או ממושכים מכבידים
    הבעיה היא אכיפה-הצוות הרפואי הלחוץ שגם אינו יכול לתת לעתים לחולים שירותי סיעוד בסיסיים,פשוט מעדיף לא להתעסק עם הבעיה הזאת שכן היא דורשת אכיפת בלתי מתפשרת ומתמדת. ראשית יש לקבוע מדיניות ראויה ואז להתחיל לחנך וכשהדברים יופנמו בוודאי ניתן יהיה לאכוף את הכללים יותר בקלות


  3. ב- 14 באוגוסט 2015 בשעה 16:00 טיפול נמרץ: שתי תמונות קצרות ותמונה אחת גדולה | קרוא וכתוב

    […] בנושא: היקום המקביל של הרופאים מה קרה לחינוך הרפואי רוצה את הדרכון (הבריא) שלי […]


  4. ב- 27 באוגוסט 2015 בשעה 15:51 הרקמה מסביב לצלקת (ב) | קרוא וכתוב

    […] לחינוך הרפואי "לא נעים": הלשון הנקייה של הכאבים היקום המקביל של הרופאים טיפול נמרץ: שתי תמונות קצרות ותמונה אחת […]



התגובות סגורות.

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-644 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • השראה בגבעת הקפיטול
    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
    • חיים ששווים פחות: הסולידריות מתה מקורונה
    • פסיכולוגית הולכת לטיפול
  • סימניה

    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה
    סיפור של פירוק והרכבה
    בצד הבטוח של הדברים
    ואף מילה על ביבי
    הן לא היסטריות
    מדינה תחת מעקב
    סופה של הבדידות
    כרב ראשי, איני יכול יותר לשתוק
    כן, נשים עם דוקטורט נקראות ד"ר
    איסור נגיעה

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אורי בלאו אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

בלוג בוורדפרס.קום.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie