קרוא וכתוב

טובת הילד מאת איאן מקיואן. מאנגלית: מיכל אלפון. עם עובד 2015, 195 עמ'.

פיונה מיי היא שופטת בית המשפט הגבוה העוסקת בדיני משפחה. לא מפתיע, לכן, במיוחד למכירים את מקיואן, שהמשבר הפרטי שאליו תיקלע במקביל לדילמות המקצועיות שבהן היא פוגשת, יתחולל במשפחתה שלה. משבר קצת מעליב בבנאליות שלו, אולי, למי שמתמודדת בחייה המקצועיים עם הכרעות כגון כיצד יחונכו בנותיהם של בני זוג חרדים המתגרשים, שמידת אדיקותם אינה שווה. עם הצורך להורות מה ייעשה בתאומים סיאמיים שאם לא יופרדו ימותו שניהם ואם יופרדו ימות אחד מהם, מה שהוריהם הקתולים מסרבים לאשר. או עם חשש לחטיפת ילדים על פי אמנת האג. אך ימיה של מיי מלאים בעניינים יומיומיים יותר של התפוררות האהבה לשני פרקליטים מייצגים, משני צידי האולם והחיים: מזונות, צווי הרחקה, מגורי ילדים, חלוקת רכוש והכנסות. ילדים שהובאו לעולם באהבה נהפכים לקלפי מיקוח, וחלומות מלאי תקווה לגדלם בעולם הזה למעשים טובים – לקרבות מרים על "הסדרים", שהיחידים המרוויחים מהם הם עורכי הדין. כך חולף הבוקר, "כמו מאה בקרים אחרים: בקשות, טיעונים שנקלטו במהירות, טענות נשמעו, החלטות ניתנו, צווים הוצאו". לפיונה וג'ק מיי אמנם אין ילדים, אך המשבר בחיי הזוגיות הבורגניים שלהם משתלב היטב בתמונת הרקע הזאת.

הפרשייה שתעמוד במרכז הסיפור היא סירובם של נער בן 17 והוריו, עדי יהוה, כי יינתן לו עירוי דם במסגרת טיפול בלוקמיה שבה הוא חולה. סירוב המסכן את חייו ולכן בית החולים מבקש לכפות עליו את הטיפול. השופטת פיונה מיי זוכה לשבחים מצד עמיתיה על כתיבתה המדויקת, החמה והקולעת. והיא ממסמכת בקפידה, בציטוטים דקדקניים ואזכורים נוקדניים, את השיפוטים הערכיים השנויים במחלוקת על טובת הפרט, אושרו ורווחתו הנמצאים ברקע של פסקי הדין שלה. כעת היא מחליטה, באופן יוצא דופן למדי, לצאת לבית החולים כדי לפגוש בנער ולהתרשם בעצמה מהבנתו את המצב ומרצונו.

יותר משהדילמה היא עד כמה יכול וצריך בית משפט חילוני להתערב בשאלות של אמונה דתית שאנשים מוכנים למות למענה, או לכפות על נער את טובתו אל מול זכות החולה לסרב לטיפול, הרי היא עד כמה יכולה שופטת להתערב בהכרעותיה בחייו של אדם אחר בלי באמת להיות מעורבת בהם. המבחן הזה מזומן לפיונה מיי באופן מעשי מאוד. (קשה לתאר שמבחן בנוסח כזה היה מובא לסיפו של שופט גבר, אך זאת כבר אופרה אחרת אף כי מעניינת בפני עצמה). ועל אף שישבה על מיטתו של אדם הנרי כדי להתרשם מחייו באופן בלתי אמצעי, הרי בסופו של דבר הכרעתה המרכזית היא להישאר ספונה בלשכתה בבית המשפט. אותו בית משפט החורץ גורלות, קובע חיים ומוות, אך נשאר מרוחק משניהם. כאשת מקצוע תוכל פיונה מיי לספק לעצמה את כל ההסברים, הצידוקים והתואנות שבעולם להתנהגותה; אך בזמן אמת דחתה את ידו המושטת בבקשת עזרה של אדם שהתערבותה בגורלו טילטלה את חייו ועתה נזקק לה. ולכך היא מודעת היטב. בדילמה שניצבה לפניה כשופטת פסקה מיי, למיטב שיפוטה, בהתאם לטובת הילד, שהחוק קובע כי צריכה להיות השיקול הראשון במעלה של בית המשפט. כעת עליה לחיות עם ההכרה כי לא כך עשתה כאשר נדרשה לטובתו של האחר כאדם אל אדם.

אני אוהבת את איאן מקיואן. למרות (ואולי בגלל, כתמיד) שספריו אינם שווים ברמתו. אולי לא מפליא, משום שמקיואן הוא סופר פורה מאוד. אבל מקיואן הוא סופר מוכשר. כתיבתו צחה ומלוטשת כשנהב. יש בה משהו פתייני: היא מפתה אותך ללכת שבי אחריה. אך פעמים דומה שההצטחצחות הלשונית נעשית לעיקר, מבלי שתוביל למחוזות עמוקים. היא נשארת מעל פני השטח, כמו תרגיל מבריק בכתיבה. והקוראת שואלת את עצמה בסיום הקריאה עם מה היא נשארת. כמו בספריו האחרים, גם כאן ערך מקיואן תחקיר מצוין ומעמיק. אך הוא לא מצליח, לטעמי, להציג בצורה משמעותית את הדילמה המוסרית שהוא מעמיד במוקד הספר. ועם ההסתייגות הזאת, 'טובת הילד' הוא עדיין ספר מהנה מאוד.

Ian McEwan, The Children Act.

כל ביקורות הספרים