קרוא וכתוב

ברשימה הקודמת, לפרוש את המזרן, כתבתי על הקושי להתחיל באימון. להביא את עצמנו להתאמן. בקשיים בדרך לשם ובסיבות (ולעיתים התירוצים) שאנחנו מספקות לעצמנו לצורך כך. “כל כך נכון! לגבי כל דבר בחיים” – אמרו לי. כמובן, מפני שהיוגה היא הרי החיים… הרשימה הזאת תעסוק בקושי מתוחכם יותר המונע מאתנו להתאמן. קושי למתקדמים, אם תרצו.

למתקדמים, משום שאחת התובנות החשובות באימון היוגה היא שעל אף שזהו זמן ומקום לעצירה והתבוננות פנימית, הוא איננו מנותק מהחיים. אדרבא: הוא מהווה מעבדה להם. אפשרות לבחון במיקרו, על המזרן כאן ועכשיו, מה קורה לי במקרו. דפוסי האימון שלי ישקפו לעיתים קרובות את הדפוסים שלי במקומות אחרים. וכאן בקטן אני יכולה לבחון: איפה אני פועלת בכוח? למה אני דוחפת את עצמי? האם אני יכולה לעשות את אותו דבר ביותר רכות? איך זה לבצע את אותו אימון עצמו (=אותה פעולה בחיים), אבל ברמות שונות של אינטנסיביות, שאני יכולה לבחור ביניהן? ואז להקשיב לעצמי: מתי מתאים לי להיות מעורבת ולפעול בעוצמה ומתי – לעשות אותו דבר אבל מתוך מרחק מתבונן? היכן אני יכולה להרפות ממאמץ לא נחוץ? מה גורם לי לאבד את הסבלנות או את האמונה בעצמי? לפעמים דווקא אימון שלוּוה בקשיים רבים, אפילו ביכולת להתנתק מהפרעות חיצוניות ולהתרכז בו, לדוגמא, וגרם לתסכול בכך שלא הביא לשקט פנימי אלא להיפך, להמון רעש – הוא שיעור חשוב. זאת אם אני לומדת ממנו מה מפריע לי ועד כמה חשוב ליצור תנאים תומכים באימון, ובאותה מידה תנאים תומכים בחיים… בלי לשפוט את עצמי על כך ובלי להתנצל בפני אחרים על כך. (העניין האחרון הזה חשוב במיוחד, כך שאולי הוא שווה פוסט נפרד בקרוב). וגם, כן, איך אני מלקה את עצמי על שאינני מתאמנת.

למתקדמים, על שום ההבנה הנובעת מכך שגם כשאנחנו יורדים מהמזרן, היוגה לא נשארת מאחורינו שם. אלא ממשיכה ללוות אותנו בכל רגע. בתרגול להיות בנוכחות, בתשומת לב, בהתבוננות, לא בתגובתיות. באפשרות להרפות ממאמץ כשאפשר, באימון להתייצב ולחזור למרכז. בניסיון לגלות נאמנות לערכים של אי פגיעה, אמת והתמדה.

וכאן נכנס גם הקושי שקראתי לו קושי למתקדמים. או אולי תירוץ: אם היוגה נמצאת בכל פן ורגע של חיינו – למה צריך להתאמן על המזרן? למה לא מספיק לנסות להיות בנוכחות קשובה בכל רגע? אם כך אולי אפשר בכלל לא לעלות על המזרן.

ובכן, לא. האימון הקונקרטי, המגודר – זמן שבו אנו עולים על המזרן – הוא הכרחי. ביוגה, כמו במדיטציה, על אף שאנחנו מבקשים בסופו של דבר להכניס את שימת הלב וההתבוננות לכל ממד של החיים, חיוני לפנות כל יום משך זמן לתרגול פורמלי. לשבת על הכרית, לעלות על המזרן. זמן שבו אנחנו מתרגלים להיות ולא לעשות; להתבונן מבלי להגיב או לשפוט.

בספרה ‘לב האימון’ כותבת אורית סן גופטה:

אחד התנאים לאימון הוא הקדשת מקום קבוע ומועד קבוע עבורו. זה הבסיס. עלינו לחנך את עצמנו, כמו שמלמדים ילד לצחצח שיניים בכל בוקר כשהוא מתעורר.   (…)
אנו זקוקים, כאמור, לא רק לחלל, אלא גם לזמן. נדרשת יכולת להתנתק. להיות מוקדשים לגמרי, בין אם לעשרים דקות או לשעתיים. בחיים תמיד יש משהו דחוף לעשות. לכן היכולת להשקיט את הטלפון, לנטרל את הצורך להיות זמין, היא הכרחית. אחרת לא יהיה לנו את הזמן להיות פנויים באמת להקשיב לעצמנו ולמה שקורה לנו, ולדעת מה לעשות עם זה. כמו שאמר רי נחמן מברסלב, ‘אדם שאין לו שעה אחת משלו בכל יום, אינו אדם’.

כדי להצמיח עץ צריך לגדר ולהשקות אותו, היא כותבת במקום אחר בספרה. והגדר היא “זמן ומקום קבועים לאימון”.
שהרי “[אימון] זה מכה שורש כשהוא מבוצע כראוי, בהתמדה ולאורך זמן”. (יוגה סוטרה I.14).

אז אין דרך אחרת. ואין דרך עוקפת. ואין קיצורי דרך. רק לעלות על המזרן.