בביוגרפיה של בן גוריון שקראתי לא מזמן, מביאה המחברת אניטה שפירא שני קטעים הקשורים לברית שלום, תנועת השמאל שאת הצעתה להקים בארץ משטר דו-לאומי דחה בן גוריון.
הקטע הראשון מתייחס לשיחות שניהל בן גוריון עם אנשי ברית שלום:
“בסופו של דבר, היו כל השיחות הללו בבבחינת תרגילים בסימולציה בין היהודים ובין עצמם, שכן לא נמצאו ערבים שהיו מוכנים להסכים אפילו להצעות של ברית שלום. שנים לאחר מכן סיכם ארתור רופין, יושב ראש ברית שלום, את ניסיונות ההידברות: ‘מה שאנו יכולים לקבל [מידי הערבים] – אינו דרוש לנו ומה שדרוש לנו – לא נוכל לקבל’”. (ההדגשה במקור).
מה שדרוש לנו – לא נוכל לקבל.
ראייתו הנוקבת של ארתור רופין מופיעה שוב בהמשך, כשנכתב על נסיונות ההידברות של בן-גוריון עם גורמים ערבים:
“למרות ניסיונותיו של בן-גוריון הוא לא הצליח להיפגש עם המופתי. עם הזמן, התבררו העמדות היסודיות, שאדם מנוסה כמו ארתור רופין ניסח עוד ב-1931: הערבים היו מוכנים להסכים לקבל את היהודים כמיעוט נצחי בארץ-ישראל – ותו לא”.
היום היו אנשי ברית שלום מוכתרים בידי אנשים מסוימים בשמאל, שחלקם מוכרים לי אישית, כפאשיסטים בשל תפיסתם זאת…
את הכיבוש צריך לסיים מסיבות רבות וטובות. אבל מי שמשלים עצמם שסיומו יסיים גם את הסכסוך היהודי-ערבי – שוגים באשליה שעלולה להתברר כמסוכנת.
כשמבקשים לנסות ולשנות מציאות צריך, ראשית, לראות אותה נכוחה. גם כשהיא כואבת.
“מיעוט נצחי בארץ-ישראל – ותו לא”.
קרוא וכתוב 
אש"ף הוקם ב 1964.
סיום הכיבוש לא יביא לשלום, הוא יביא לסיום הכיבוש. וגם לזה יש יתרונות.
ההיסטוריה מלמדת אותנו, ש"אמיתות" אשר נחשבות נצחיות בדור מסוים, אפשר שתשתנינה עם השתנות הנסיבות ההיסטוריות, ועם צמיחתן של אידאולוגיות דומיננטיות חדשות. אני מצפה ממך להכיר בכך, ד"ר נעמה כרמי. דב
אני לא כאן כדי לענות על הציפיות שלך, מר דב קולר.
אם תרצה שבפעם הבאה תגובתך תתפרסם בבלוג, הואל בטובך לעמוד בדרישות התגובות: להסתפק בחלק הענייני של תגובתך ולהימנע מהתייחסויות אישיות ורמיזות עוקצניות. שבת שלום גם לך.
חולשתו הנוראה של השמאל בישראל נובעת [מלבד זו הנובעת מהשנויים החברתיים -תרבותיים ] מאי אמירת אמת על מאפייני היסוד של הסכסוך ועל העובדה שבפערים הקיימים ובגלל מאפיינים נוספים כמו המימד הדתי הסכסוך הוא בלתי פתיר בנקודה הזאת נעמה יש בכתיבתך התקדמות רבה מאד ואני יכול להבין מדוע יש במחנה שלך כמה שמאד לא יאהבו אותה.
מאידך נשיאת דגל סיום הכיבוש [והאופציה המוצעת היא סיום במהלך חד צדדי שכן מובן שהסכם לא יהיה] ללא התחשבות במחיר הבטחוני-קיומי שאנו עלולים לשלם והתעלמות גם מהקרע פנימי [ויתר על חלק אדמת מולדת -ארץ ישראל תמורת כלום] הופכת את ההצעה הזאת לאבסורד פוליטי ולטעמי גם מוסרי.
האופציה המעשית יותר היא צמצום הכיבוש על ידי פתרון ביניים יצירת אוטונומיה רחבה ונדיבה ככל הניתן לפלסטינים ,תוך שמירה על כל האינטרסים הבטחוניים. בעולם לא מושלם יש רק פתרונות חלקיים
פוסט יפה כרגיל, אבל אני חושבת שיש משהו א-היסטורי בטיעון הזה. מה ש"הערבים היו מוכנים לקבל" בשנות השלושים לא יכול להיות דומה למה שהם נאלצים או מוכנים לקבל היום, כשהמצב כל כך שונה. מי חשב על הנכבה ב-31'? במובנים מסוימים המצב נשאר דומה אבל התפקידים התהפכו, ועכשיו רוב היהודים מוכנים לקבל את הערבים רק כמיעוט נצחי במדינת היהודים ותו לא (לא אומרת כלום על מה *רוב* הערבים מוכנים, כי אין לי מושג).