קרוא וכתוב

יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים המצוין היום, ה-25 בנובמבר, מדגיש עד כמה אנו רחוקות מביטחון בפני פגיעה. ועד כמה נשים ממשיכות להיתפס כמי שיש להטיל ספק בטענותיהן, כלא אמינות, כמי שמנסות להפליל גברים על לא עוול בכפם או לסגור איתם חשבונות אחרים מתוך שיקולים זרים. ואילו המעשים עצמם, גם כשמודים בהם, לא נתפסים כחמורים.

לא פחות מכך, עד כמה לכל פגיעה פיזית בגופנו מתוספת הפגיעה של הפיכתו למאבק בין ימין לשמאל, שבו כל צד מנגח את האחר כאילו זאת תחרות מי לוקח – המטרידים “שלנו” או “שלכם”. בכך מוסטת תשומת הלב מהמעשים עצמם. בכך משכיחים שנשים נפגעות תמיד, מכל הצדדים. מימין ומשמאל. בכך מה שנשכח הוא גופנו עצמו; כבודנו האנושי; אנחנו הנשים, החשובות כקליפת השום. 

האופן שבו הגוף הנשי נהפך ללא יותר מזירת התגוששות בין ימין לשמאל הוא רק עוד דרך מתוחכמת של דיכוי נשים. מטא-דיכוי. בכך מתבצעת בהן פגיעה כפולה: קודם הן מוטרדות או מותקפות, אחר-כך נאבקים מעל גופן את המלחמות החשובות "באמת". האופן שבו צדדים פוליטיים מנכסים לעצמם את הפגיעה בנשים ומנסים לגזור קופון פוליטי על גופן של נשים מטריד לא פחות מההטרדה המקורית.

ברוכים הבאים לגוף הנשי המנוכס. תמיד לטובת משהו חשוב ממנו.

ואחרי ההתגייסות לנגח את הצד השני על המטרידים “שלו”, הדינמיקה – שנועדה להשתיק נשים ולהבהיר להם שהן וגופן תמיד אחרונים בתור, וגם כשהוא הנושא הוא ינוצל לטובת מאבק אחר – די דומה בשני הצדדים.

מעשים, ביוש ו(חוסר)בושה

כל פרשה כמו פרשת מגל במקרה זה, מביאה למתקפות כלפי אלו שהעיזו לדבר, לספר, לשתף. וזאת לאחר שחה”כ ינון מגל לא כפר במעשים שיוחסו לו או הכחיש אותם, אלא למעשה הודה בהם. כאשר הוא מכנה אותם דיבורים “בין ידידים”, מתנצל ומבקש את סליחתו “של מי שפנע”. אך תוך שהוא מדגיש כי הוא “מצפה מידיד שנפגע ממני להגיד לי זאת ולא לפנות למחוזות השיימינג ברשתות החברתיות” (ידיד בלשון זכר. יש משהו שהוא יודע ואנחנו לא?). למגל, יש לציין, מושג משונה מאוד לגבי ידידות. מושג שעל פיו הטרדה מינית היא “בין ידידים” (סוג של דאחקה, כנראה), אבל דיבור עליה הוא שיימינג, ביוש.
שמענו, כרגיל, גם את אלה הדורשים להתחשב באשתו ובילדיו. מעניין: אף פעם הם לא שואלים את עצמם מדוע המטרידים לא חושבים על נשותיהם וילדיהם לפני שהם עושים מה שהם עושים. לא, רק הקורבנות צריכות להתחשב בהם. בסוג של מהלך עקום הן, לא המקרבנים, אחראיות גם למה שעוללו להן וגם למה שנגרם לאחרים כתוצאה מכך… ובכלל, למה היא נזכרה רק עכשיו?
על ביוש מרבים לדבר אצלנו, וממש לא בקונטקסט הנכון: המעשים מביישים, לא חשיפתם והדיבור עליהם. מה שחסר אצלנו, לעומת זאת, ובכמויות גדולות, היא הבושה.

“אבל למה אתן לא הולכות למשטרה?"

מגל הודח מתפקיד יו”ר הסיעה בכנסת של הבית היהודי. אך חברו לסיעה, השר אורי אריאל, אמר ברדיו כי “כשמגיע מידע כזה, בהחלט צריך לבחון אותו במשטרה אבל לא בלינץ' ציבורי.” טוב, אנחנו כבר יודעות שתמיד כל דיבור ברשת על הטרדות מיניות הוא “לינץ’”… אבל השאלה החשובה לאריאל, ולכל הדורשים תמיד לפנות למשטרה ולתת לרשויות החוק “לעשות את שלהן”, היא אחרת: הבה נניח שינון מגל לא עבר על שום חוק. האם התנהגותו, אורי אריאל, ראויה בעיניך? הבה נניח כי נמצא שהיא לא מפירה כל תו ותג בחוק למניעת הטרדה מינית – האם זוהי התנהגות שאנו, כולנו, מוכנים לסבול במקום עבודה או בכל מקום אחר? ממתי החוק נהפך לאמת המידה היחידה של מה שראוי? ממתי מה שלא פלילי הוא תקין? מה קרה לנו לכל הרוחות?!

ומה קורה כשנשים פונות לרשויות החוק? על כך נכתב רבות. אלה הן תוצאותיו של מחקר שערכה ד"ר אביגיל מור ממכללת תל חי, לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים, ופורסמו על-ידי שדולת הנשים:

אני רחוקה מאוד מלוותר על רשויות החוק. אבל צריך להיות ברור לכולנו שהאווירה החברתית והנורמות החברתיות צריכות להשתנות מן היסוד, ושינוי כזה לא קורה מהיום למחר. הוא חריש עמוק. הוא לוקח זמן. מה שלא קביל הוא הניסיון להתעלם מהאווירה הזאת וממה שקורה לנשים כשהן כן פונות לרשויות החוק. כך או כך, הדרישה מקורבנות לסתום את הפה אלא אם כן התלוננו במשטרה היא השתקה. משטרה היא לא הערוץ היחיד שאין בלתו, והחוק אינו אמת המידה הבלעדית לשום דבר. נשים כבר לא שותקות, וטוב שכך.

משהו קטן וטוב

יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים החל היום הוא גם היום שבו מסתיים פרוייקט גיוס הכספים לקבוצת יוגה-שיחה לנפגעות תקיפה מינית. הרי לנו אפשרות לעשות משהו קונקרטי וחיובי לטובת הנפגעות. הפרוייקט מגיע אוטוטו לקו הגמר שלו, ועד 9 בערב עדיין אפשר לתרום. אנא הרימו תרומה!

עוד בנושא:
עשר הערות על התגובות לפרשת רוזן
כמה זה בסולם בית הקלפים? ולמה היא נזכרה רק עכשיו?
אשה בעולם