קרוא וכתוב

במסגרת הזעם של עיתונאים על התקפה מטעם ערוץ 20 על ערוץ 2, כך אני לומדת, התבטא חיים הר-זהב, עיתונאי, בהאי לישנא:

מכל המעשים הבזויים והנקלים שעיתונאים יכולים לעשות (או אנשים המתיימרים להיות עיתונאים, כמו עובדי הדבר הזה שמתקרא 'ערוץ מורשת'), הסתה כנגד קולגות היא הדבר המנוול ביותר.

המנוול ביותר. לא רמיסת כבודו ושמו הטוב של כל אדם, אף שאינו עיתונאי (אולי אפשר אפילו להמליץ להר זהב לקרוא, נניח, את ‘הכבוד האבוד של קתרינה בלום’? או שזה מיושן?); לא עיוות דבריו של מרואיין עד לבלי הכר (זאת לא התנוולות, זאת נורמה עיתונאית..); לא הסתערות על אנשים שאיבדו את יקירם טרם יודעו על כך כשדרך ההתנפלות העיתונאית הם לומדים על אובדנם; לא הטרדת אנשים באבלם כדי למצוץ עוד זווית צהובה לידיעה; לא הונאה כדי לקבל מידע; לא הסגרת מקור; לא פרסומים מיזוגניים; לא הטרדות מיניות במערכת (על זה הקולגות שותקים או מנפקים טורים אפולוגטיים, הם כנראה יודעים למה); ואם אנחנו במחלקה של ההסתה, ללא ספק מעשה חמור, לא הסתה כנגד כל קבוצה אחרת של בני אדם זוכה לתואר. צאו ולמדו: המעשה הבזוי, הנקלה והמנוול ביותר שיכולים עיתונאים לעשות הוא הסתה כנגד קולגות.

מה שאני מבקשת להתמקד בו בעקבות האמירה הדי פרועה הזאת, אם להתנסח בעדינות, איננו הריב בין שני הערוצים לגופו של עניין (ונסיוני לימד אותי שבדרך-כלל מריבות בין ערוצי תקשורת אינן רק לגופו של עניין…). אלא, המקום שבו תופסת הגנה על קולגות במדרג הערכי של אנשי מקצוע מסוימים.

יחס של כבוד לעמיתים הוא חלק מהאתיקה המקצועית של עיסוקים רבים ובכך עיתונאים אינם נבדלים מבעלי מקצוע אחרים. אבל קיים גם מדרג. ובמדרג האתי הפנימי, נכון שערך זה יתפוס מקום נמוך בסולם. ערכים טיבם שהם מתנגשים לעיתים, או למצער עומדים במתח זה עם זה. אסור שקולגיאליות תגרום לעיתונאי לפרסם דבר שאיננו אמת או מסולף. אל לה לאפשר לעיתונאים להימנע מפרסום כשעליהם לפרסם. התנהלות קולגיאלית מתבקשת ככל האפשר, אך בשום פנים איננה יכולה לגבור על איסורים אתיים אחרים, חמורים יותר, או לייתר אותם.

אם נתבונן לרגע במקצוע אחר כדוגמא, הרי ודאי לא ראוי שרופא ישמיץ רופאים עמיתים. ודאי לא באזני פציינטים. אם רופא סבור שהמלצות של רופא אחר אינן מתאימות לחולה, ודאי שעליו לומר את דעתו, באופן ענייני ובצורה נאותה, המכבדת הן את הפציינט והן את הרופא העמית. אבל זאת משום שראש וראשון בערכי האתיקה הרפואית, הוא דאגה לבריאותו ולשלומו של החולה. לא לאגו של הרופא, או לחיסכון כספי שהוא מבקש להשיג לקופ”ח תמורת ניקוד גבוה. כשפעולת הרופא מוּנעת משיקולים אחרים ולא מן החובה לדאוג לפציינט – זוהי פגיעה באתיקה הרפואית. כשהקולגיאליות מוֹנעת מחולה לקבל סעד על רשלנות רפואית חמורה, כי רופא איננו מוכן לתת חוות דעת מקצועית שממנה יעלה כי רופא אחר התרשל – זוהי פגיעה בערך מוגן וחשוב יותר של האתיקה הרפואית ושל מטרת הפרקטיקה הרפואית בכלל. גם הקולגיאליות לא יכולה להצדיק את המעילה בחובה הראשונית הזאת. היא כפופה לה.

נחזור לעיתונאים. אפשר לחשוב אולי על עוד דברים שלא ראוי שעיתונאים יעשו, שכן אלה עלולים לשמוט את הקרקע מתחת למקצועם, או לערער את יסודותיו. כך, יש עיתונאים הסבורים שאין זה מן הראוי כי יגישו תביעת דיבה כנגד עיתונאים אחרים. או יבקשו צו איסור פרסום על פרסום בעניינם. שכן מדובר בשתי פרקטיקות המשמשות לעיתים מזומנות להטיל אימה על עיתונאים ובכך למנוע פרסום, או למנוע מהעיתונאים לעשות את מלאכתם ולהביא מידע לציבור, בהתאמה. מעין גרסה של “דעלך סני לחברך לא תעביד” (אם מותר לכתוב דברי ”מורשת”, כלומר אם חיים הר זהב מאשר). כאשר עיתונאי ביד אחת פונה לבתי משפט ונלחם בצא”פים על-מנת שיוכל לפרסם וביד שנייה מבקש להוציא אותם על ענייניו – נו, יש שיקראו לכך צביעות.
מובן, ואין צורך לומר, כי עיתונאים הם בני אדם ועומדות להם זכויות מוקנות כלכל אדם לפרטיות, שם טוב וכן הלאה, ולהגנה מפני פגיעה בזכויות אלה. אבל זה לא כבר חזינו במו”ל שלא רק הגיש תביעת דיבה נגד עיתונאי אחר לא בעניין פרטי אלא בעניין עיתונאי ומו”לי לעילא, אלא לבקשתו גם הוצא צו איסור פרסום על כתב ההגנה שיגיש אותו עיתונאי במסגרת תביעת הדיבה שהוא הגיש נגדו… מה נאמר ומה נגיד.

כל זה מתבהר לאחר שחיים הר זהב סיבר את אזנינו והורה לנו את האמת הפשוטה. לאתיקה העיתונאית יש היררכיה ברורה. התנוולו, עיתונאים יקרים, ככל שתרצו, והפרו תורתכם (האתית). גם אם תסיתו פה ושם נעלים עין. ובלבד שלא תעשו זאת נגד עיתונאים אחרים. כלומר נגדנו, העיתונאים האחרים.