קרוא וכתוב

בצלם (שעבדתי בו פעם) הוא ארגון חשוב. פעולה של ארגוני זכויות אדם בתנאים לא פשוטים של סכסוך לאומי וממשלה שמצרה את צעדיהם איננה קלה ומתסכלת לעיתים קרובות. אלא שנסיבות אלה רק מחזקות את הצורך לפעול מתוך נאמנות לעקרונות היסוד של זכויות אדם. שכן לארגונים כגון אלה אין אלא את אמינותם ויושרתם כנכסים, וחבל שהם נוגסים בהן וכך גם במעמדם ובהערכה אליהם. וזה מה שקורה כשהם אינם מתנערים מהתנהגויות בעייתיות בקרבם, ובכך מוסיפים חטא על פשע. בפעם הקודמת, כשנחשף שתחקירן שלהם הוא מכחיש שואה, פעלו בבצלם כיאות: סלדו, בדקו ואחר-כך גם פיטרו (אף כי בשקט בשקט). תגובתם למה שחשפה תכנית ‘עובדה’ על עובד שלהם מצערת ומאכזבת. יתכן מאוד שמדובר בתחקיר מפוקפק ובעבודה עיתונאית לא רצינית. אבל מבצלם מצופה לא לתקוף את התכנית אלא להתייחס ברצינות למה שכן נחשף בה על נסר נוואג'עה, איש השטח שלהם בדרום הר חברון. ובעיני בצלם “זהו אפיק הפעולה הלגיטימי היחיד עבור פלסטינים בהתחשב בעובדה שהרשויות הישראליות נמנעות מלהגן על בעלי הקרקעות הפלסטיניים באזור מפני השתלטות של מתנחלים על אדמתם, ואף מסייעות באופן פעיל לניסיונות השתלטות כאלה. מובן שבצלם מתנגד מכל וכל לעינויים ולהוצאות להורג ללא משפט או לאחר הליך משפטי, בכל נסיבות שהן, בין אם הדבר נעשה במרתפי השב"כ או ברשות הפלסטינית.” בצלם מתנגד לעינויים, מובן, אך פעולה שעלולה להביא לעינוים של אנשים היא בעיניו אפיק פעולה לגיטימי בנסיבות. משהו רע מאוד עובר על בצלם בתקופה האחרונה.

אבל האפולוגטיקה הרשמית הזאת היא כאין וכאפס לעומת מה שאמר הסופר א.ב. יהושע, חבר המועצה הציבורית של בצלם, לאתר מידה. כן, אתר ימני. ועדיין מה שחשוב הוא מה שאמר א.ב. יהושע, ולא מי פירסם את זה. מכיוון שאף צד אינו שש לחשוף את כשליו, או לעסוק בביקורת עצמית (לעומת בביקורת על הצד השני), לא נותר לנו אלא להסתמך על מקורות משני הצדדים כדי לקבל את התמונה המלאה, כולל את הדברים שכל צד היה מעדיף שיישארו בצל:

"מכירת קרקעות צריכה להיות ברורה היא רשומה בטאבו. אי-אפשר להסתיר מכירת קרקע מאדם לאדם. המנגנונים של הרשות זה מנגנונים של גוף רשמי שאנחנו מכירים בו ואנחנו שמחים על קיומו. אנחנו רוצים שקיפות. כל דבר שנעשה כאן אני בעד שקיפות. גם ברשות הפלסטינית. גם במכירת קרקעות הכל צריך להיות שקוף".

ומה יקרה אם בעקבות השקיפות ייגרם עוול?

"מה יהיה גורלם זה שאלה אחרת, השקיפות צריכה להיות ברורה. הם לא צריכים לענות אנשים שמוכרים קרקע. זה ודאי אסור לעשות, כולנו נגד זה. אבל השקיפות היא דבר אחד, העינויים הם דבר שני. זו כבר בעיה שלהם את מי הם מענים ואת מי לא מענים".

ואם באמת פעילי זכויות אדם מעבירים שמות וכתוצאה מכך נהרגים פלסטינים?

"אם ייוודע להם יהרגו אותם? אני חושב שזה עניין חמור מבחינת הרשות. אבל זו הרשות, זו זכותם".

האם פעילי בצלם טעו כאן?

"אני לא חושב שהם צריכים להיכנס להתערבות ביחסי הפלסטינים בתוך עצמם. אנחנו רואים את זה כטריטוריה זרה. אני לא חושב שצריך להיכנס להתערבויות בתוך מדינה זרה וליחסים בינה לבין אזרחיה. אבל אם החוק של הרשות נותן להם את האפשרות אז זהו".

יודגש כי חברי המועצה הציבורית של בצלם אינם מייצגים את הארגון. לא מדובר בחברי צוות או בחברי הנהלה, אלא באנשים הידועים בתחומם, ואנשי ציבור ורוח, התומכים במטרות הארגון והוא מתכבד בהם ומתנאה בשמותיהם באתרו. אבל הדברים שאמר יהושע אינם עולים בקנה אחד עם הרעיון של זכויות אדם והם חמורים ביותר ומדאיגים מאוד.

גם ברשות הפלסטינית צריכה להיות שקיפות, אבל לעומת זאת אם הם מוציאים להורג “זו זכותם”. ו“אם החוק של הרשות נותן להם את האפשרות אז זהו”. המדרג הערכי של יהושע בין שקיפות לבין הזכות לחיים ללא ספק מעורר התפעלות. אבל מעבר לזה. זכויות אדם אינן מה שמותר או אסור בחוק. התפיסה שאם דבר-מה מותר בחוק “אז זהו” היא תפיסה פוזיטיוויסטית. זכויות אדם הן רעיון הקודם לחוק. הן נתונות לנו מתוקף טבענו האנושי. החוק רק מעגן אותן ומקל על אכיפתן. חוק שפוגע בזכויות אדם איננו חוק ראוי, ויש להאבק נגדו, מה שארגוני זכויות אדם יודעים לעשות מצוין, ובצדק.  
ומה על העינויים? “כולנו נגד זה”, כמובן. אבל “זו כבר בעיה שלהם את מי הם מענים ואת מי לא מענים”. בעיה שלהם! (ושל המעונים כמובן, אבל כמה אכפת לא.ב. יהושע מהם כבר הבנו). עינויים לעולם אינם בעיה “רק שלהם”. מעבר  להיבט האנושי והמוסרי, האיסור על עינויים (לעומת על עונש מוות, אגב) הוא איסור מוחלט במשפט הבינלאומי, כפי שבצלם יודעים היטב (או לפחות אמורים לדעת). וככאלה הם עניינו של כל אדם. קל וחומר של מי שדובר בשם זכויות האדם. לכן גם האיסור להחזיר (non refoulement) אדם למקום שצפויים לו עינויים הוא חלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי ולא רק ההסכמי.
ומדוע א”ב יהושע חושב שזאת “בעיה שלהם”? אה, מפני שבצלם לא צריכים להתערב ביחסי הפלסטינים בתוך עצמם. “אנחנו רואים את זה כטריטוריה זרה. אני לא חושב שצריך להיכנס להתערבויות בתוך מדינה זרה וליחסים בינה לבין אזרחיה.” המשפט הזה כל-כך מדהים שצריך לפרק אותו למרכיביו. ראשית, אינני בטוחה שבצלם יסכימו שהשטחים הם “טריטוריה זרה”. אדרבא: הטענה היא שהם נתונים לשליטה ישראלית (לפחות חלקים שלהם) ועל-כן ישראל אחראית לנעשה בהם; ומכאן גם המנדט לפעולתו של בצלם. אבל בואו נמשיך, מן הקל אל הכבד. רק לא מזמן שמענו שהטענה שמימון הארגונים הנ”ל בכספי מדינות זרות הוא התערבות של האחרונות בענייניה הפנימיים של ישראל היא טענה כושלת. מכיוון שזכויות אדם הן עניין אוניוורסלי ומחייב את כל מדינות העולם להבטיח אותן (חובות מסוימות מופיעות אפילו במפורש באמנות מסוימות). כך שחייבים לציין שזה אירוני לשמוע כעת שאותו ארגון לא צריך “להתערב” בענייני מדינה זרה וביחסים בינה לבין אזרחיה… כנראה מותר להתערב רק בענייניה של מדינה אחת. אבל הדבר החמור באמת הוא שהתפיסה שפגיעה בזכויות אדם היא עניין פנימי של המדינה היא בדיוק מה שהרעיון של זכויות אדם קורא עליה תגר. מאז 1945 השתרש במשפט הבינלאומי של זכויות האדם הרעיון ההפוך: שמדינה איננה יכולה לעשות כרצונה לאזרחיה; שזכויות אדם חוצות גבולות מדיניים; ושפגיעות קשות בזכויות אדם (דוגמת עינויים, כאמור) אינן “עניינה הפנימי” של מדינה זאת או אחרת אלא עניינה של הקהילה הבינלאומית כולה. זוהי המשמעות של האוניוורסליות של זכויות האדם.

אני מקווה שבצלם יתנערו לפחות מדבריו של א.ב. יהושע. כשנאמרים דברים כאלה במילייה של ארגון זכויות אדם ואפרופו דברים שקרו באותו ארגון, הרי זה כאמור מדאיג מאוד. למרבה הצער, זה מחזק את התחושה, שיש לה על מה להתבסס, שזכויות האדם אינן אלא כלי שרת למאבק פוליטי. גישה כזאת פוגעת לא רק בארגון אלא עלולה לקעקע את כל הרעיון של זכויות אדם. מארגון זכויות אדם מצופה להפגין יושרה, וגם קצת ביקורת עצמית לא תזיק. בעיקר, מצופה ממנו לעמוד בעקרונות שעומדים בבסיס פעולתו, ושאותם הוא מטיף לכולם, רק לא לעצמו כנראה. ארגון כזה לא יכול להעסיק אדם הפוגע בזכויות אדם בעצמו, או מצדיק פגיעות כאלה כשהן נעשות על-ידי אחרים. ואידך זיל גמור.