קרוא וכתוב

קראון:       את, אל תפטפטי, הגידי בקיצור,
               האם ידעת שצו אסר את הדבר?
אנטיגונה:  ידעתי, בוודאי, אין איש שלא ידע.
קראון:       אף-על-פי-כן העזת לפעול לַמְרוֹת החוק?
אנטיגונה:  הרי לא זאוס הוא אשר הכריז על כך,
               גם לא קבע לבני אדם חוקים כאלה
               הצדק השוכן עם האלים בקרקע.
               גם לא חשבתי שלציוויים שלך
               יש תוקף שמרשה לבן-תמותה לרמוס
               חוקי אלים בלתי-כתובים ומוצקים;
               אין הם חיים היום, אתמול, אלא תמיד,
               ואיש אינו יודע אימתי נוצרו.
               פגיעה בהם לא אתרץ לפני אלים
               בכך שבן-אדם הטיל עלי אימה.
               ידעתי שאמות. איך יתכן שלא?  
               גם אלמלא הצו שלך. ואם אמות
               קודם זמני, אראה בכך רק רווח:
               כי מי שחי כמוני תחת המכות
               איך לא ישמח במוות כמוצא שלל?
               לכן מיתה צפויה אינה אסון גדול,
               יותר נורא היה לו לא נקפתי אצבע
               שעה שגוף של אח מרחם אם זהה
               מוטל בלי קבר. כל השאר אינו מכאיב.

הקטע האלמותי הזה מ’אנטיגונה’ של סופוקלס (בתרגום אהרן שבתאי), עוסק באי-ציות לחוק המוצדק בכך שיש חוק המצוי מעל חוקי האדם. מה שנקרא כאן החוק האלוהי ובשפה מודרנית אנו מכנים לעיתים החוק הטבעי. הוא לא נוגע ישירות לסוגייה של ביקור הח"כים מבל"ד אצל משפחות המחבלים ותגובתו של ראש הממשלה נתניהו; המבקש לנקוט נגדם אמצעים משפטיים בשל כך, ומשהוברר לו כי אין בנמצא כאלה, מבקש לחוקק אותם. הפיתוי לצטט את הקטע הזה, מעבר ליופיו הפיוטי, נובע מההקשר; מכך שהדוגמא המובאת כאן לחוק אלוהי שנמצא מעל חוקי האדם היא החובה המקודשת לקבור את המת. שכדי למלא אותה, ולקבור את אחיה, מוכנה אנטיגונה (“זו שנועדה להתנגד”) להפר את החוק ולשלם על כך את המחיר. "שעה שגוף מוטל בלי קבר", אומרת אנטיגונה על גופתו של אחיה, שלא נקברה – הדבר נורא יותר ממותה הצפוי שלה.

רוצה לומר, שפגישה של ח"כים ערביים שנועדה לקדם החזרת גופות, גם של מחבלים, נראית לי לגיטימית לחלוטין. וחקיקה שתאסור על כך – פסולה. אין בכך דבר שאינו מתיישב עם תחום פעילותם של חברי כנסת, גם אם אינו נושא חן בעיני חלק מן הציבור. בנוסף יש לפעילותם פן הומניטרי ברור. הייתי שמחה לו הח"כים האלה היו מתגייסים גם להידבר עם החמאס כדי להחזיר את גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין ז"ל; אך חוששני שאז היו מוצאים סעיף אחר להאשים אותם בו. אם אכן עמדו השלושה דום בתחילת הפגישה לזכר "השהידים" – רוצחי אזרחים – מדובר בהתנהגות מתועבת ומגונה. אבל היא איננה פלילית, ולא ראוי שתהיה. המשנה ליועמ"ש רז נזרי היטיב לבטא זאת כשהסביר בישיבת ועדת הכנסת בנושא (שבה קראה ח"כית מהמחנה הציוני(!) להוציא את בל"ד אל מחוץ לחוק…): "לא כל מה שלא בסדר מבחינה ציבורית, פסול משפטית". כבר מזמן הגיע הזמן להחזיר את הכבוד האבוד של ה”לא ייעשה כן”; של ה-It’s not done.

נראה כי גם הרצון לקדם חקיקה שתאסור על כך מצא לו נתיב בעייתי. ח"כים מכהנים אי אפשר "להדיח" מהכנסת (אלא בנסיבות של הרשעה בפלילים שמפרט חוק יסוד: הכנסת): הם נבחרי ציבור, לא ממונים שאפשר לפטר. רק הציבור יכול להדיח את מי שבחר בו. בכך שלא יבחר בו שוב. זהו רעיון דמוקרטי בסיסי.
לא סגי, אלא שמתן סמכות לעשות כן לחברי הכנסת האחרים מהווה מתכון לשיקולים פוליטיים זרים והתחשבנויות פופוליסטיות. כפי שכתבתי לא אחת (וגם נזרי נתן להבנה זאת ביטוי באותו דיון), כל צד בוויכוח הפוליטי הישראלי הלוהט נוטה לראות את מה שהוא עושה כחוסה תחת חופש הביטוי (והחסינות במקרה זה), בעוד מה שהצד השני עושה – הסתה או מקארתיזם. לא העיקרון קובע כאן, ולא המחויבות להגן על זכויות הפרט בכלל ועל זכויות המיעוט בפרט (שהרי הוא חסר כוח ביחס לרוב). האפשרות שחברי הכנסת יחליטו להשעות חברי כנסת אחרים היא מדרון חלקלק שעלול להוביל אותנו בקלות לעריצות הרוב.

שאלה לא פחות חשובה בהקשר זה היא האם יחול החוק (שבאשר הוא חוק צריך להיות כללי ואוניוורסלי, כידוע), גם על ח"כים שנפגשים עם משפחות של מחבלים יהודים… אני חוששת שזוהי שאלה רטורית.