כשהאל מנסה את המאמינים – זהו חלק מהתיאולוגיה. המאמינים נוטים לפרש התנסויות קשות שהם עוברים בחייהם כמבחן או ניסיון שבו מעמיד אותם האל. (במקרה הטוב שזה איננו עונש). כך בתיאולוגיה בכלל, ובתיאולוגיה היהודית אולי באופן מיוחד, עם הניסיון הפרדיגמטי של עקדת יצחק (שלפחות רוב הפרשנויות רואות בו את הניסיון האמוני האולטימטיווי). אבל, יש גם ההיפך. בפרשת השבוע שנקראה אתמול, פרשת 'שלח', מתלונן אלוהים: "…וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו את קולי". זוהי התופעה ההפוכה, שבה המאמינים בוחנים את האל. האם הוא באמת קיים? כל יכול? מיטיב? חשבונאות שנגררים אליה כאילו מישהו הבטיח לנו גן של ורדים. שלא יהיה קשה אף פעם.
האסוציאציות שלי מ”וינסו אותי… ולא שמעו את קולי”, מכל מקום, לקחו אותי למקום אחר. למונח "בגידת הגוף". כל כך הרבה פעמים אנו שומעים מאנשים שעברו משברים בריאותיים את המשפט "הגוף שלי בגד בי". כאילו הגוף שלנו הוא איזו מכונה שאנו מצפים שתעבוד ללא תקלות, וכשאחת כזאת קורית – זוהי "בגידה" בעינינו. הנחת העומק היא גם שה"מכונה" הזאת מנותקת מאתנו, כאילו אנחנו איננו גופנו. אבל מי באמת בוגד במי? אם כבר, האם לא אנחנו הם אלה הבוגדים בגוף? אנחנו המאכילים את גופנו (אותנו) במזון לא בריא שאיננו מזין אותו ומיטיב איתו; שאיננו נותנים לו את המנוחה שגופנו (אנו) זקוק לה; שיושבים יותר מדי ואיננו פעילים די הצורך על-מנת לאפשר לגופנו (לנו) את האיזון הנכון בין מנוחה לפעילות גופנית; שמשפיעים עליו (על עצמנו) מתח המזיק לבריאותו; בקצרה – רואים בו איזה סרח עודף שאנו יכולים להתייחס אליו באופן הגרוע ביותר האפשרי, אבל הוא צריך לעבוד באופן חלק.
ייאמר מיד שאין הכוונה כאן לכך שאנחנו "אשמים" בכך שחלינו במחלות קשות. הייתי נזהרת אפילו בייחוס אחריות לכך. גם אנשים המקיימים אורח חיים בריא ושלו חולים במחלות קשות. הנטייה להאשים את עצמנו בכך שחלינו הרסנית לא פחות (ואופיינית דווקא לגישות פשטניות וולגריות של גוףנפש). אני מתמקדת כאן רק בגישה הזאת הרואה בגוף דבר-מה מנותק ממני, ש"בוגד" בי. כך אני מעמידה את גופי במבחן מתמיד, בניסיון מתמשך. ובעצם, אם כבר יש כאן הפרדה בין הגוף ל"עצמנו", וניסיון, הרי גופי מן הסתם מנסה אותי. מעביר לי מסר: זכרי לנוח. לאכול היטב. להפעיל אותי. לשמור עלי. על עצמך. האם אנחנו מקשיבים לקולו של הגוף? האם אנחנו שומעים את קולו?
יותר מכול אני מעדיפה לראות את הגוף כאת עצמי. לא לטפח את ההפרדה הזאת בין גוף לנפש, וודאי לא את הגישה המכניסטית הרואה בגוף איזו מכונה הזקוקה ל"תיקון", שחבל שאין לה מוסך מתאים. להבין שגוףנפש חד הם, זה משפיע על זה, כחלקים של אותו שלם. ועדיין, עדיף שאף אחד מהם לא "ינסה" את השני, אלא יחיה איתו בשלום, מתוך הרמוניה וחמלה. וקבלה גם של המכאובים כשהם מגיעים. והם, היו סמוכים ובטוחים, מגיעים. 
האסוציאציה הובילה אותך רחוק הפעם. אבל, אין עלייך. הכתיבה שלך מעולה!!
🙂 תודה רבה תרצה!