אנדרו סאליבן כתב מאמר ארוך בכותרת 'הייתי פעם יצור אנושי'. הוא עוסק בחוליי המחוברות התמידית, הגורמת לנו להיות מופצצים תדיר בקקפוניה של מידע, והופכת אותנו למכורים להתעדכנות המתמדת. מתנהלים תחת רעש מתמיד. זה כמובן לא חדש, ולא מעט נכתב על היבטים שונים של החולי הזה ומה שהוא גורם לחיינו. החל מתנוחת הגוף, עבור במה שזה עושה למוח שלנו ממש, וכלה בהפרעות שהסחת הדעת המתמדת גורמת לכישורינו, לחיי החברה שלנו, לחיי המשפחה שלנו, וגם ליכולת הרוחנית שלנו. אבל המאמר של סאליבן מרכז וממרכז, שזור בסיפורו האישי, וגם מציע כמה תובנות.
סאליבן חווה את מה שהוא מתאר באופן קיצוני, מאחר שחי ברשת באופן אובססיבי והתפרנס ממנה, עד שירד מהרכבת כדי להשיב לעצמו את חייו. פעם היה מתבדח שאם האינטרנט הורג, הוא יהיה הראשון לדעת. שנים לאחר מכן, זאת לא היתה בדיחה: הסחרור שנכנס אליו איים לרסק אותו. אבל כולנו סובלים מכך בדרגה כזאת או אחרת. פייסבוק וטוויטר על מלכודות הדבש המתוחכמות (ומתוכננות היטב במעבדות של סטנפורד) שהם טווים; ובעיקר מהפכת הסמארטפונים, שצמודים אלינו ונושאים אתם את החור השחור של הסחת דעת מתמדת, השואב הכול לתוכו, לכל מקום וזמן, ללא רגע של מנוחה או הפסקה. המיומנויות שאנחנו מאבדים כתוצאה מזה הן גם מיומנויות בינאישיות (כמו לזהות מחוות פנים, "לקרוא" את בן שיחנו, לראות את מי שעובר מולנו ברחוב, ופשוט להקשיב); גם מיומנויות של התמצאות בסביבה והתנהגות במרחב ציבורי (למעשה כל הקונספט של מרחב ציבורי מתאדה); וגם מיומנויות של יצירה המאיימות לא רק על מקצועות שעוברים מן העולם, אלא על יכולתנו האנושית להתפתח על-ידי השגת שליטה בכלים, אשר בתורם מפתחים את גופנו ואת נפשנו ומתפתחים לכלל כישורים, כישורים המעניקים לנו הערכה עצמית והערכה מן הזולת. אפרופו סמארטפונים, סאליבן מזכיר שגם את שיחות הטלפון זנחנו לטובת מסרוני הטקסט. שבהם, כפי שאני נוהגת לציין, לא מתקיים כלל דיאלוג אלא מונולוג דו-צדדי… היום כשאני מדברת עם אנשים או מול קהל, פעמים רבות אינני רואה כלל פנים. אלא ראשים מורכנים אל הטלפון.
התרבות של הסחת הדעת מעניקה לנו אשליה של תקשורת אך הופכת אותנו לבודדים מאוד. היא לא מאפשרת לנו לחוות משברים וגם לא לעבור אותם בכוחות עצמנו, בלי להיבהל ולברוח מיד לשיתוף בסמס. היא משטיחה את רגשותינו ומרדדת את עומקם של חיינו. היא מעלימה את המרחב של נשמתנו.
את המאמר פותח סאליבן ברגע הפרידה שלו מהסמארטפון, בתחילת ריטריט המדיטציה שאליו יצא בניסיון למצוא נוגדן לרעלן הזה. והוא אכן מצא. אבל כשחזר, לאט לאט זה נשחק. איך אפשר לשמר שיווי משקל, איזון כלשהו, בתוך התרבות הקדחתנית הזאת? הבשורה הטובה היא כי הצורך בשקט אף פעם לא נעלם. ועדיין יש דרכים להתחבר לרובד של ההוויה, של ה-being, שנמצא מתחת ל-doing, לעשייה המתמדת. אותה מתנה יקרת ערך החבויה במעמקים, שמחברת אותנו לפנימיות שלנו ומאפשרת לנו, כפי שגילה בשעת המשבר הצפוי בריטריט, גם לכאוב וגם להירפא.
מה שנקראת לעיתים 'דממה מקודשת' זכורה לו מילדותו בכנסייה, אך נמצאת גם בספרייה. בכל מקום שבו ניתן לעצור ומתאפשר לנו להיכנס פנימה. שהרי היא נמצאת בתוכנו. כדי לשוב ולמצוא אותה עלינו כפי שכתבתי בעבר, להתנתק כדי להתחבר. והפעם במובן של חיבור אמיתי, אל עצמנו.
סאליבן משתעשע ברעיון של מסעדות שבהן משאירים את הסמארטפון בכניסה; בתי קפה המשווקים את המרחב נטול הוויי-פיי שלהם; ארוחות שבהן נסכים לשים את הגאדג'טס שלנו בקופסא בזמן שנדבר זה עם זה; או יציאה למסעדה שבה הראשון שישתמש בטלפון שלו ישלם את החשבון… את הרעיון שהוא מזכיר, להתנתק מכל המכשירים למשך יממה אחת לשבוע, אימצתי כבר לפני שנים אחדות ואני ממליצה עליו בכל פה. זוהי השבת שלי.
ואכן, גם סאליבן לא יכול שלא להזכיר את השבת, המעניקה לנו רגע של רגיעה; הזדמנות לצאת מהזרם של ההשתוקקות והרדיפה המתמדת, להתחבר לעצמנו, לאחרים ולטבע, להאיט את הקצב ולהתבונן על חיינו. אבל אפשר להרחיב את זה עוד. הקשר שמצאתי בין יוגה לשבת נוכח גם בהיבט הזה. כדי למצוא מרחב של שקט אין צורך לעזוב את החיים ולהתבודד במדבר, ואפילו ריטריטים אינם הכרחיים. ביוגה ובמדיטציה מדברים על הכנסת הפרקטיקות האלה לחיים היומיומיים, כך שכל היבט או של החיים או פעולה בהם נהפכים ליוגה או למדיטציה. ועדיין, ההמלצה החד-משמעית היא להמשיך ולייחד כל יום פרק זמן לאימון פורמלי. שבו מגדרים ומתרגלים את המיומנות הזאת מתוך משמעת עצמית ובלי לצפות לפירות. מתנתקים כדי להתחבר לעצמנו. בלעדי האימון היומי, הסכנה שניסחף וניטלטל בזרם גדולה יותר. השבת מבחינה זאת היא האימון הפורמלי השבועי. אי של שקט. אבל כפי שאפשר להרחיב את אימון היוגה או תרגול המדיטציה אל תוך חיי היומיום, כך אפשר גם להרחיב את השבת אל תוך חיינו. לעשות לנו שבתות קטנות. את הטלפון הנייד אפשר לכבות בשלב ראשון בלילות. ואחר כך גם בפגישות. ובכל זמן שאיננו רוצים בו הפרעות. שחשוב לנו להיות היכן שאנו נמצאים, עם מה שלפנינו והאנשים שאתנו ולא עם האותות על המסך. כפי שכותב סאליבן: "אנחנו נמצאים היכן שתשומת הלב שלנו נמצאת".
לסמארטפון יתרונות עצומים, אבל בהפוגות ממנו אנחנו חוזרים ונזכרים בחיים בלעדיו. עשירים במיומנויות ששכחנו, עזי צבע ומבע, שופעים בכל מנעד הרגשות וקשת התחושות. חושים שפתוחים וקולטים את האדם שממול, את יפי העולם וכאביו. בכל ערב שבו אני הולכת בחוף הים ורואה את האנשים שבמקום להסתכל על השקיעה נועצים את חוטמם בטלפון, אני משתאה. היי, יש שקיעה שם בחוץ!
כשכתבתי ב-1999 ב'קפטן אינטרנט' על חוסר היכולת להתנתק מהמידע שמזרים לנו האינטרנט, על הנכונות שלנו להיות זמינים בכל עת וההתנהגות הקורבנית (של היענות מיידית לכל גירוי חיצוני) שהיא מביאה איתה, היתה הבעיה הזאת די בחיתוליה. אבל כבר אז סיימתי את הרשימה ב"עצה ידידותית לסיום: אל תשכחו שאפשר לכבות את המחשב (יש כפתור כזה). צריך גם לדעת להתנתק מדי פעם." אז זהו, שיש כפתור כזה גם בסמארטפון.
"המגפה של הסחת הדעת היא חולשתה של הציוויליזציה שלנו", כותב סאליבן. והאיום אינו כל-כך על המוחות שלנו, על אף שהם מתעצבים תחת הלחץ הזה. “האיום הוא על נשמותינו. אם הרעש הזה לא ישכך, נשכח בסוף שיש לנו אחת כזאת".
הקושי לקרוא את מאמרו הארוך של סאליבן שיחוו רבים מהווה, כמובן, אינדיקציה לבעיה שהוא מתאר. כשאנשים שואלים כמה זמן לשבת כל יום במדיטציה, למי שעונים שאין להם הזמן המומלץ נאמר שהם צריכים לשבת כפליים זמן… באופן דומה, מי שמתקשים להתרכז במאמר כזה בגלל כל החוליים של הסחת הדעת המתמדת, שבין היתר משמידה לאט ובטוח את יכולתנו להתרכז בטקסט שאורכו יותר משלוש פסקאות רצופות, הם בדיוק אלה שצריכים במיוחד לקרוא אותו….
עוד בנושא:
יוגה ושבת: התנתקות וחיבור
עגל הזהב שלי
