ההימנעות ההפגנתית של ח”כ איימן עודה והרשימה הערבית המשותפת מלהגיע ללווייתו של פרס הציתה ויכוח סוער בתוך מה שניתן לכנותו “שמאל”. היו מי שהצדיקו או לפחות הבינו לגמרי את הצעד, בשל ההיסטוריה של פרס. היו מי שהתאכזבו וביקרו, או לפחות סברו שנעשתה כאן טעות. העובדה שאבו מאזן כן הגיע הוסיפה עוד כמה זרדים למדורה, משני הצדדים.
והיה גם תת-זרם משותף לחלק משני הצדדים האלה – גם לחלק מאלה שהסכימו להודות שהם סבורים שעודה טעה (או “מעד”) – והוא ביקורת על מי שנתנו ביטוי לאכזבתם. היא נשמעה בערך כך: מי אתם שתגידו לערבים מה לעשות, ו”איך להיות ערבים”? אין לכם שום זכות. ולעולם גם לא תבינו מה זה להיות במקומם. היו גם גרסאות הרבה פחות מעודנות, כמובן.
תת-הזרם הזה מעניין משום שהוא מאשים את המאוכזבים בהתנשאות ובפטרונות. אבל למה, בעצם, אסור לבקר החלטה של רשימה פוליטית? ושל מנהיג פוליטי? הדרישה לתת להם הנחה, בדמות לכל הפחות שתיקה ביחס להחלטות פוליטיות שלהם, היא היא המתנשאת. היא היא המתייחסת אליהם לא כאל אנשים בוגרים בעלי אחריות על מעשיהם. אלא כאל ילדים. האחריות היא תמיד על מישהו אחר. יוצא שמה שלא יעשו, תמיד תהיה הצדקה למעשיהם. ובעיקר יהיו מי שיתפתלו כדי למצוא אותה.
כמו רוב בני האדם, ואפילו חלק מהפוליטיקאים, פרס היה אדם מורכב, וכך גם ההיסטוריה והמורשת שלו. אבל לסכסוך הארוך והעקוב מדם יש שני צדדים. לראות תמיד רק צד אחד (מכל כיוון) משמעו לעצום כל הזמן עין אחת. זה לא רק חסר יושרה, גם עתיד של תקווה זה לא יוכל לבנות לנו. כי כשמבקשים פיוס כל צד צריך לסלוח לצד האחר על עוולותיו. וכשרוצים לגשר, כל צד צריך להכיר במה שחשוב לשני.
היעדר אפשרות לטעות (Infallibility) היא דוֹגמה המיוחסת לאפיפיור, כנציג האל עלי אדמות. ברמה הפילוסופית והמעשית כאחת, זוהי אחת התפיסות המסוכנות הקיימות.
איימן עודה והרשימה המשותפת אינם חסינים מטעויות, וגם לא חסינים מביקורת מפני שהם ערבים. ומי שמאשים את מי שמבקרים אותם בהתנשאות, פטרונות וגזענות כדאי שיביט לתוך עצמו. בהקשר אחר כתבתי על מחלת השמאל של “ההתבטלות בפני הצד השני, שהוא רואה כמקופח ומדוכא. והתבטלות היא תמונת המראה של התנשאות. גרועה וקטלנית בדיוק כמוה”.
יש המון הבדלים, כמובן, אבל לי הוויכוח הזה הזכיר ויכוח סוער אחר לגמרי, המתנהל עכשיו בעולם הספרותי בבריטניה ובארה”ב, בעקבות כניסתה של פוליטיקת הזהות לספרות. הוויכוח הוא בשאלת “הכשירות התרבותית”: האם סופרים יכולים/רשאים לכתוב על חוויות של “אחרים”, של בני מיעוטים שונים, של מי שהם לא? או שיש בכך התנשאות ופטרונות (נשמע מוכר?), וניכוס של החוויה שלהם בידי בעלי הכוח והפריווילגיות, שלעולם לא יוכלו להבין אותם באמת. הציתה את הוויכוח הזה, הסופרת (האמריקאית במקור, החיה בבריטניה שנים רבות) ליונל שרייבר. באחד ממאמרי התגובה נאמר בתבונה שעם כל הקשיים הכרוכים בכך, עדיף שנדבוק בעמדה שאפשר להבין את האחר, על פני העמדה שסבורה שהוא כה “אחר” וזר עד כי לעולם לא נוכל.
Homo sum: humani nil a me alienum puto (בן אנוש הנני, ושום דבר אנושי איננו זר לי). שנה טובה!
הערה מינהלתית: אני מבקשת להודות למי שתורמת באופן קבוע לאחזקת הבלוג, באמצעות כפתור הפייפאל המיועד לכך.
קרוא וכתוב 
תודה על הדברים ועל הבלוג המעניין. שנה טובה!
נדמה לפעמים שהאויב הגדול ביותר של לוחמי זכויות אדם (מסוג מסויים) הוא הרצון להבין את הקונטקסט והרקע לעמדה של קבוצות ספציפיות. המילה רלטיביזם היא מקור לאי נחת לעיתים יותר מאשר העוולות עצמם. המטרה היא לעצב את כל העולם בדמותנו ובצלמנו הנאור.
גם אני מאוד מאוכזב מהנפקדות של הרשימה המשותפת. האם האכזבה שלי (כשמאלני נאור חובב האחר) משקפת את חוסר המוסריות במהלך של ח"כ עודה, או שאולי היא מבטאת את התקווה שלי שהרשימה המשותפת לא תהיה רחוקה מעמדתי? האם יש הבדל בין השניים? הייתי שמח לקרוא יותר על הדילמה הזו, ולא להניח מראש שצו לבו של ליברל שמאלני (בעיני עצמו) ישראלי הוא המצפן המוסרי-אוניברסלי. נדמה שלפי המסר שלך לא משנה מהו הקונטקסט ויחסי הכוחות בהם פועל האחר. זה לא משנה אם עודה ניצב משמאל לרוב העולם הערבי או מימין לו (ואם אנחנו רוצים להתלות במחמוד עבאס כדוגמא כדאי גם להבין איפה הוא ניצב ומהן הסיבות הדיפלומטיות שהביאו אותו להשתתף בהלוויה), לא משנה אם הוא הלך כברת דרך או זז אחורנית, מה שמשנה זו השורה התחתונה – איך הוא משתתף בריטואלים הישראלים. כמו שאנחנו רואים עצמנו ליברלים שמאלניים בגלל הריחוק שלנו מרגב ובנט, כך גם חשוב להבין את המפה בצד האחר (ובכלל איך הצד האחר מגדיר את קווי הרוחב במפה שלו).
דמוקרטיה אמיתית, אם יש חיה כזו, אינה רק מזמינה המיעוט להשתתף בריטואל בו מובטח שכוחו יוותר מינימלי, אלא משתתפת עם המיעוט בשיח שיקבע את ציביון החברה. היא לא אומרת למיעוט מיהו פרס עבורו, אלא דנה בנושא ללא תשובות מוכנות מראש. בתוך הדיון הפתוח, שתוצאותיו אינן מוכתבות מראש, מותר להתווכח, לבקר את האחר, ולנסות להשפיע על האחר בדרכים דמוקרטיות לאמץ את ציביוננו. זו לא תהיה התנשאות. לקבוע לאחר את הנרטיב מראש זו גם לא התנשאות, סתם כוחנות.