החודש ימלאו 50 שנים לאימוצן של שתי האמנות הבינלאומיות המרכזיות לזכויות האדם: האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR). שתי אמנות אלה אומצו בעצרת הכללית של האו"ם ונפתחו לחתימה ולאשרור ב-16 בדצמבר 1966. הן נכנסו לתוקף עשור לאחר מכן, ב-1976, משהצטרפו אליהן המספר הנחוץ של מדינות שנקבע בהן לצורך כך. יחד עם ההכרזה האוניוורסלית לזכויות האדם מ-1948, נחשבות שתי אמנות אלה למגילת זכויות האדם הבינלאומית (International Human Rights Bill).
פרק הזמן הארוך שחלף בין קבלת ההכרזה לבין קבלתן של אמנות אלה – עיכוב שנבע בעיקר בשל הקושי להגיע להסכמה בין מזרח ומערב בשאלות האידיאולוגיות והפוליטיות שבבסיסן, מה שגרם בסופו של דבר לגיבוש שתי אמנות במקום אחת – הוא אחד הגורמים למעמד האיתן שרכשה ההכרזה האוניוורסלית. באופן מעניין, שלוש זכויות שנמנו בהכרזה האוניוורסלית הושמטו מהאמנות המשפטיות שנוסחו על בסיסה. אלו הן הזכות לאזרחות, הזכות למקלט מדיני והזכות לקניין. לעומת זאת, נוספה לאמנות זכות שאיננה מופיעה בהכרזה האוניוורסלית: הזכות להגדרה עצמית.
עם השנים התפתח המשפט הבינלאומי ההסכמי של זכויות האדם, ואמנות נוספות (בינלאומיות ואזוריות) נחתמו, אושררו ונכנסו לתוקף. תשע אמנות בינלאומיות נחשבות כיום לאמנות הליבה (core instruments) של זכויות אדם.
בין שתי האמנות בנות ה-50 יש הבדלים בכל הנוגע לסוג החובה המוטל על המדינה לממשן. שתיהן שמות דגש על עקרון השוויון כעקרון מנחה. מדינות המצטרפות לאמנה חייבות לממש את הזכויות ללא אפליה על בסיס של גזע, צבע עור, מין, לשון, דת, השקפה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי או חברתי, רכוש, לידה או מעמד אחר. בשתי האמנות יש גם סעיף מיוחד המחייב את המדינות להבטיח שוויון בין גברים לנשים במימוש הזכויות.
האמנות אינן מסתפקות בקביעת נורמות מהותיות. הן גם ממסדות מנגנון מיוחד למעקב וניטור של עמידת המדינות בהתחייבויותיהן לכבד ולהבטיח את הזכויות. מנגנון זה פועל באמצעות ועדות מומחים הנבחרים על בסיס אישי על-ידי המדינות שהן צד לאמנה, אשר בוחנים את הדוחות שמחויבות המדינות להגיש האמנה על הצעדים שנקטה כדי לעמוד בחובותיה על-פי האמנה, חומר משלים של ארגונים ושל האו"ם, ודיון עם נציגי המדינה.
ישראל היא צד לשתי האמנות הנ"ל ולצידן לשורה של אמנות בינלאומית לזכויות אדם. הן מחייבות אותה בזירה הבינלאומית, אך מאחר שלא נקלטו במשפט הפנימי של ישראל על-ידי חקיקה של הכנסת, בתי המשפט בישראל אינם יכולים, על פי הדין בישראל, לאכוף ישירות את הוראותיהן. ואולם על-פי הכלל הידוע כ"חזקת ההתאמה", בתי המשפט ינסו לפרש את הדין הפנימי של המדינה בדרך שתמנע התנגשות עם התחייבויותיה הבינלאומיות של המדינה. לאור כלל זה, בבואם לפרש את הדין בישראל, נוהגים בתי המשפט לפנות להוראות באמנות בינלאומיות ולקבל מהן השראה. לעתים בתי המשפט מפנים לאמנות בינלאומיות ולפסיקה של בתי דין בינלאומיים כאסמכתא לעמדה פרשנית.
לשתי אמנות היסוד יש פרוטוקולים אופציונליים, המאפשרים לאדם הטוען כי אחת מזכויותיו נפגעה על-ידי מדינה שהצטרפה לפרוטוקול, להגיש תלונה נגדה לוועדה המנטרת את אותה אמנה. ישראל לא הצטרפה לפרוטוקולים האופציונליים ואין אפשרות להגיש תלונה אישית נגדה על הפרת הזכויות המנויות בשתי האמנות.
נגעתי כאן רק על קצה המזלג. אני מתייחסת בהרחבה לשתי אמנות אלה, ולהבדלים ביניהן, בספר על זכויות אדם שנמצא בכתובים.
האמנות שישראל היא צד להן הן חלק מהרשומות. ריכוז של אמנות בנוסח העברי אפשר למצוא למשל כאן.
עוד בנושא:
מה השתנה מ-1945
