התאבדותה של טובי בראונינג, מפתחת שיטת 'עוצמת הרכות', היא ארוע עצוב ומטלטל, ככל התאבדות. אך מעבר לכאב העצום שגרם הארוע הזה לבני משפחתה, חבריה הקרובים ותלמידיה הרבים, שאני משתתפת בצערם העמוק – זהו ארוע מטריד ברמות נוספות, החורגות מהטרגדיה הפרטית. הראשונה קשורה למסר שזה מעביר לגבי טיפול בכלל, יומרותיו, מגבלותיו של המטפל והצניעות שהוא נדרש לה. השנייה – להחלטה שקיבלה המשפחה (כך על פי הדיווח התקשורתי), לא לספר את דבר מותה לאמה הקשישה.
התאבדות של מי שפיתחה שיטה טיפולית בעלת יומרות לעזור לבני אדם, ושל מורה שהעמידה תלמידים רבים, מעלה שאלות לגבי יכולתה שלה להיעזר – בין אם בשיטתה שלה בין אם באופנים אחרים – שעה שהיא מתמודדת עם מצוקה קשה מנשוא. ואף קשה מהכיל עבורה, מסתבר. ישנם קשיים בחיים שאנשים אינם מוצאים כוחות להתמודד איתם, ולעיתים אף לא לחיות איתם. אנשים, ובכללם מטפלים כמובן. יש שיאמרו שלא ניתן להקיש מכך דבר על השיטה הטיפולית שפיתחו, שיתכן שעזרה להם – ולאחרים – בהתמודדות עם שורה של קשיים אחרים, או "סתם" בשיפור איכות חייהם. ועם זאת, השאלה העולה במלוא חריפותה היא עד כמה מטפלים כאלה הבינו באמת את מצוקתם וסבלם של אחרים, שעבורם היתה קשה מנשוא, כאשר אלה הגיעו אליהם?
השתתפתי בסדנא עם טובי וכמה מתלמידיה לפני שנים רבות. כמו הרבה מטפלים אלטרנטיביים ומורים רוחניים, ועוד יותר מכך כאלו ששיטות רשומות על שמם, היא שידרה שזוהי השיטה האולטימטיווית, שיכולה לעזור בכול. בטובי בלטה האופטימיות, והיא הדגישה את השמחה כמרכיב מרכזי בעבודה עם 'עוצמת הרכות'. אישית, השמחה ששידרה ודיברה עליה בעוצמה כזאת היתה חשודה בעיני כמלאכותית, אפילו עד כדי סכריניות. כבר אז גם לא אהבתי את הילת הגורו שנקשרה סביבה. אני סבורה שהפיכת אדם לגורו היא מסוכנת מאין כמותה. הטיפול, אגב, נעים להפליא. אבל כאשר אדם סובל מאוד מגיע לטיפול באשר הוא, ומבקש למצוא מזור לכאבו, לפעמים דיבור על, לא כל שכן הטפה ל-, שמחה – הוא הדבר האחרון שהוא זקוק לשמוע. יש לו צורך, קודם כל, במרחב מוגן ובטוח שיכיל אותו ואת כאבו ויבין אותו. גם, כן, את יאושו ואת הרגשתו לעיתים שהגיע למבוי סתום, ושדבר לא עוזר.
אין הכוונה, חלילה, לומר, שאין מקום לעודד, לפתוח את האופק, להראות גם את האור וכמובן לנסות לנוע קדימה. אבל מטפלים רבים מדי לוקים בחוסר צניעות. לא רק ביחס לשיטה שלמדו או פיתחו, אלא בכלל ביחס ליכולתם לעזור למטופליהם. וקודם כל, ביחס ליכולתם בכלל להבין אותם. את כאבם ואת סבלם של אחרים. את סבלם של אחרים תמיד קל יותר לשאת. תמיד הוא נראה כזה שניתן "לצמוח" ממנו, אם לנקוט בלשון החביבה עליהם. כשעולמם שלהם מתהפך ונחרב, או אז הם יוכלו אולי להבין באמת ובתמים, לחוות, את עומקה של תהום שאליה אדם יכול ליפול. את סמיכות החשכה העוטפת ומאיימת להטביע אותו. ואם אז הם עצמם לא מסוגלים להיעזר, אם הם נוקטים את הצעד הקשה מכול, ומשדרים לסביבתם, לתלמידיהם ולמטופליהם שאין מוצא ודבר לא יכול לעזור – האם באמת הבינו אי-פעם את סבלם הנואש של אחרים? ואיזה מסר הם משדרים לגבי יומרתה של עבודתם לעזור להם?
מטפלים רבים, רבים מדי, צריכים להתוודע באמת אל מגבלות כוחם. ללמוד את השיעור הגדול מכול, והחשוב ביותר בעבודה טיפולית – שיעור הצניעות.
ויש עניין נוסף. בכתבה על הארוע נאמר כי גיסתה של בראונינג "מספרת כי במשפחה הוחלט לא לספר לאם בת ה-84 על מות בתה. 'כשהיא שואלת על טובי, אנחנו אומרים לה: ‘היא הרגע התקשרה’, או משמיעים לה הודעות מכל מיני נסיעות קודמות'". החלטה כזאת מקורה בדרך כלל ברצון שלא לגרום לסבל נוסף לאדם מבוגר, שאולי יילך לעולמו בקרוב. אבל גם אם הכוונה טובה – אני מרשה לעצמי לומר שזאת החלטה שגויה, ואפילו אכזרית. שפעמים רבות גם גורמת לסבל נוסף ומיותר.
הכרתי החלטה דומה מקרוב. שם לא סיפרו לאם זקנה על מחלת הסרטן של בנה, מתוך המחשבה שהיא ודאי תמות לפניו. רצה הגורל והוא מת לפניה, ואז נאלצו ילדיה האחרים לבוא ולספר לה שהוא מת. מבחינתה באופן פתאומי, ובעיקר בלי שניתנה לה האפשרות לראות אותו בסוף חייו ולהיפרד ממנו. הכאב היה עצום, ואת חלקו ניתן היה דווקא לחסוך לו היו מספרים לה על מחלת בנה. שיש לה גם כל זכות שבעולם לדעת עליה.
יש הסבורים כי ניתן לפקפק גם בכוונה הטובה מאחורי החלטה כזאת. הם רואים בה פעולה מתוך אגו, ששם עצמו לקבוע מה אחרים צריכים לדעת ומה לא, את מה הם מסוגלים לשאת ואת מה לא. החלטה המבטאת התבוננות על אנשים זקנים כעל "נוטים למות", שהקרבה למוות היא כל עולמם. כאילו אין להם עולם ובו שמחה וכאבים, רגשות ותחושות. כאילו הם אינם יודעים (ואולי טוב מאתנו), שסבל הוא מנת חלקו של אדם בעולמנו. כאילו הם יושבים ומחכים למוות שיבוא, ותו לא. וכאילו פסק עניינם בבניהם ובנותיהם. מי שמנו להחליט עבורם שעדיף להם שלא לדעת?
נדמה שכמו קודמתה, גם הסוגייה הזאת מעלה שאלות של כוח על הזולת. ומזמנת לפתחנו שיעור גדול של צניעות.
תודה לע' ולח' על הפרספקטיוות שלהם בנושא, ולש' שהציעה לי לכתוב על הסוגייה השנייה.
הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לאחזקת הבלוג דרך כפתור הפייפאל המיועד לכך. ברצוני להודות לתורמת. וכן למי שתורמת בקביעות לבלוג.
